בין המפגשים היא פותחת מצלמה.
היא מובטלת ואמא שלה בחדר השני והיא מתפשטת ומנגנת גיטרה בס מול המצלמה.
היא לא מדברת איתי ואני לא מדבר איתה.
לפעמים היא עוצרת ועושה ביד. לפעמים אוכלת משהו.
תמיד עירומה.
תמיד בלאגן ברגע.
תמיד אותה שמיכה זולה על המיטה.
תמיד מוזיקה.
תמיד כשאני בעבודה
זה פתוח ברקע ואני עם אוזניה אחת באוזן והיא מנגנת או מאוננת או אוכלת.
לפעמים היא בוכה.
לפעמים היא סוגרת בלי לומר כלום.
בהתחלה עוד ניסיתי לשחק איתה. לתת הנחיות. לנסות לקבל משהו.
מתישהו ויתרתי.
לפעמים הייתי סוגר מהר. לפעמים הייתי נשאר.
לפעמים היה נדמה לי שהיא שוכחת שאני שם.
לפעמים נדמה לי שאני רק אחת מתוך עשרות שמסתכלים.
לפעמים היה מגיע מישהו, מבוגר ממנה, מבוגר ממני. הוא היה גבוה ושמן וגרם לה להראות כמו ילדה קטנה.
ורק כשהם היו מזדיינים והוא גוהר מעליה היא היתה מישירה מבט למצלמה ומכירה בקיומי.
