הגרון

ים. שמש. חם.

אני מוריד את החולצה ומתיישב על החול.

״אבא, ממה נשרטת ככה?״, הוא שואל ומצביע על הגב שלי, שמכוסה בשורות מקבילות של שריטות ארוכות.

לך תסביר לו את זה. איך תסביר לו את זה?

״נפלתי על שיח״, אני אומר, כי מה כבר אפשר לומר?

הוא קטן מספיק בשביל להאמין וגדול מדי בשביל לחרטט.

הוא קטן מספיק בשביל לא לחשוב על מה יכול היה לגרום לזה. וגדול מספיק בשביל לזכור את מה שהוא ראה. 

ואתה מה?

לך תעצור עכשיו את הזיכרונות שקופצים לך לראש, של דברים שקרו אתמול ושלשום. לך תעצור את הריח שממלא לך את האף עכשיו.

לך תעצור את המחשבות על מה שיקרה בעוד כמה שעות אחרי שתעביר אותו לאקסית שלך.

פוקוס. תישאר פה. עכשיו. אתה בים עם הילד.

שחרר. זה כל מה שיש עכשיו.

״בוא. בוא למים״, אני אומר, וכשאני קופץ פנימה עם הפנים לגלים, אני מקווה שהמלח לא ישרוף יותר מדי.