סניף של ארקפה ליד העבודה. אולי הסביבה הכי לא מינית בעולם. קצת יותר מדי אור. קצת יותר מדי לבן וכורסאות דמוי-עור עם פירורי קרואסון. קצת יותר מדי קפה וכריך טונה. אבל זה מה שהיה נוח וזה מה שקבענו.
היא מגיעה ואני מסתכל עליה שניה בזמן שהיא מחפשת אותי במרחב. אני מרים יד ומסמן לה. היא מחייכת ומסמנת לי רגע. היא מחכה לקפה שלה. מדי פעם זורקת מבט. רואה אותי בוחן אותה.
פגישה ראשונה.
היכרות. אמרנו קפה זריז כדי לדעת. כן כן לא לא.
היא באה ומתיישבת.
מחייכת.
שתיקה של כמה שניות. צחוק קטן של מבוכה.
״אז...?״ היא שואלת.
״אני בענין״ אני עונה. היא מחייכת.
״אז...?״ אני שואל.
״גם אני״ היא עונה.
אנחנו ממשיכים עוד כמה דקות, מדברים על המרחק מהעבודה ועל הבלאגן הרגיל של היום, כיאה למקום. ואז מסיימים וקמים. עשר דקות מצד לצד.
בחוץ, מתחת לעץ, אני מסמן שאני הולך לכיוון אחד, היא מסמנת שהיא הולכת לכיוון אחר.
אני מתקרב לתת לה חיבוק פרידה ולוחש לה באוזן ״הייתי מזיין אותך פה עכשיו מול כולם, כמו כלבה״
היא צוחקת.
״תבואי היום? תשע?״ אני שואל
״כן״ היא עונה.
אני מעביר לה יד על המותן, נוגע לה בתחת. מסתכל לה בעיניים כשאני חוצה את הקו הזה שמפריד בין היכרות מסוג אחד להיכרות מסוג אחר. בין הציבורי לפרטי. התחת הזה שלי עכשיו.
״יופי״ אני אומר, מסתובב והולך.
