יש לה על הגוף סימנים, שהשאירו הגברים שהשתמשו בה לאחרונה. ואיך שאנחנו מתחילים אני מבין מה קורה פה וזה לא בא לי טוב.
אני רואה את הניתוק ואני מבין שאני בסה״כ עוד מישהו שהיא משתמשת בו כדי לגרד את הפצע.
אני לא יודע מה הפצע, אבל הוא שם וזה ברור. ואני יכול לבחור להסיט מבט ולהשתמש בכל החורים שלה לסיפוק שלי, אבל הפאסיביות והניתוק והסימנים, הכל ביחד מדליק לי אור חזק מדי על המציאות ואני לא רוצה להמשיך. הייתי במקום הזה פעם ואני לא רוצה להמשיך.
אני עוצר ומסביר לה שאני לא מתחבר וזה לא מתאים לי.
היא לא מבינה. היא מבקשת שאזיין אותה. שאכאיב לה. שאשפיל אותה. ״כמו בבלוג שלך״ היא אומרת.
ואני אומר לא.
ואז היא מתחילה לקלל אותי. אני לא מופתע. גם בסרט הזה כבר הייתי. אף אחד לא אוהב שמושכים לו את השטיח מתחת לרגלים.
היא מקללת וצועקת ואני לא מגיב. לא נכנס למלכודת הזאת. היא מתחילה להתלבש ואז מועדת ומתישבת על הרצפה ובוכה.
ובוכה. ובוכה.
אני שואל אם היא בסדר ואם היא רוצה כוס מים או משהו והיא מקללת אותי וצורחת שלא אתקרב אליה.
אני שומר מרחק.
עובר זמן. לא המון. לא מעט.
היא נרגעת. מנגבת את הפנים. היא מסיימת להתלבש וקמה. מסתכלת עלי כאילו אני איזו נבלת עורב על המדרכה כשהיא חולפת על פני.
היא לא אומרת כלום ויוצאת בלי לסגור אחריה את הדלת.
בעוד שעה או יום או שבוע, מישהו אחר יהיה שם במקומי. ואז עוד אחד ועוד אחד.
היא עוד לא סיימה. יש לה עוד הרבה יותר נמוך לרדת לפני שהיא תתחיל לטפס למעלה.
אני לא מדרגה בסולם הזה.
