היא באה אלי מהמילואים, עם האבק והדרגות והכל. עצירה בתל אביב בין הדרום לצפון.
מילואים שלה, לא שלי. אני כבר מעבר לגיל הפטור והיא לא הרבה מעבר לגיל שירות החובה.
זה דפוק, אני יודע.
זה דפוק.
אני לא צריך שתספרו לי שזה דפוק.
אני שולח אותה להתקלח ומכניס את המדים שלה למחזור קצר במכונה.
אנחנו מזדיינים בחושך באיזי ואני שולח אותה להתקלח שוב כשאני מחמם לה משהו לאכול.
היא אוכלת ואנחנו מזדיינים שוב. קצת פחות באיזי.
אני חודר לה לכל החורים. היא צועקת. אני יורק. אני משתין. אני קושר. אני מושך. אני צובט. אני מכאיב.
היא עוצמת עיניים וצוללת לתוך זה, כמו בתוך חלום.
אנחנו יושבים לשאכטה במרפסת. אני יכול לראות זרע שעדיין דבוק לה לגוף. שתן עדיין מבריק על החזה שלה.
״כמה זמן יש לך?״ אני שואל.
״יש זמן״
המדים שלה יבשים כשהיא הולכת. היא מחליפה לג׳ינס שהיה לה בתיק ואני נותן לה חולצה נקיה שלי שאני כבר לא לובש, וגדולה עליה בכמה מידות.
בדלת אני תופס לה את הרצועה של הנשק ומוריד אותה שוב לברכיים. אני מזיין לה שוב את הפה עד שאני גומר.
״תעצרי פה בדרך חזרה?״ אני שואל.
״אולי״ היא עונה.
״היה כיף״ אני אומר
״אני מרחפת״ היא עונה.
כמה שעות אח״כ היא שולחת לי תמונה של הפלאג שקיפלתי לה בתוך המדים בתיק שלה.
״אני רוצה לראות את זה בתוכך״ אני כותב לה.
היא שולחת תמונה.
״אני רוצה לראות את זה בתוכך כשאת עוצרת כאן בפעם הבאה״.
היא שולחת חיוך.
