הבעיה עם פנטזיות היא שהן זזות, וככל שמגשימים אותן הן, כמו הקשת בענן, לנצח מתרחקות. או במקרה שלי שוקעות או מתפתלות או הופכות למוזרות יותר או ספציפיות יותר. כי ברגע שנחצה הקו שבין המוח למציאות, המוח הולך לחפש לו איזה משהו אחר להתאבסס עליו. זה מתחיל ברגיל והולך לחריג ונופל עמוק אל תוך הדפיקה האישית ובסוף זה מגיע למחוזות הבלתי אפשרי, והידיעה שמדובר במשהו שאי אפשר לקיים הופכת את זה לנחשק יותר. וכשהיא שואלת ״על מה חשבת תוך כדי״ אי אפשר לומר את האמת, בדרך כלל. אבל לפעמים אפשר.
״חשבתי עלייך שוחה בתוך בריכה מלאה זרע. צוללת לתוך נוזל לבן דביק כזה״
״חשבתי על שלושה גברים זקנים ושמנים משתינים עלייך באמצע הרחוב בצהריים״
״חשבתי על מישהי עם לשון באורך מטר שמחדירה את כולה לתחת שלי״
״חשבתי על איך זה היה אם הייתי יכול להכניס את הזין שלי לכל החורים שלך במקביל. כלומר אם היה לי יותר מזין אחד להכניס לתוכך״.
וזה אפילו לא חצי מהאמת.
אבל בכל מקרה, בדרך כלל אין לומר את הדברים האלה, גם אם אפשר. כי ברגע שהאמת יוצאת לאור, כמו היקום לפי דאגלס אדמס, היא מיד מתחלפת במשהו חדש ומוזר הרבה יותר. ברגע שכל הסודות נחשפים, מיד צומחים, כמו פטריות, סודות חדשים. וכשהיא שואלת ״על מה חשבת תוך כדי״, עדיף להתמקד בסביר ולהיות מי שאתה בגבולות המציאות המקובלת.
תאמר ״הייתי בתוכך ורציתי לזיין אותך בתחת״
והיא תגיד ״אתה יודע שאני לא אוהבת אנאלי״
ואתה תענה ״את יודעת שזה רק יותר מדליק אותי״
והיא תקרא לך סוטה דפוק, ואתה תגיד לה ״אין לך מושג״ ובאמת שלא יהיה לה מושג.