עצירה בדרך

"את יודעת", אתה אומר לי וממשיך, "יש לך משאלת מוות, הגיע הזמן שתיפטרי ממנה, את לא זקוקה לה יותר".

אמרת זאת עבורי אחרי שחשפתי את מחשבותיי הכואבות ביותר. 

קשה לי להסתכל על עצמי שם, לא יכולה להבין אותי כי כל כך כואב לי שם.

רק שהפעם ראיתי אותך שם, הרגשתי את הייסורים שלך על שלא הצלחת לעזור לי, המבט שלך, הראש שהושמט. 

לקח לי יום להפיג את הכעס עליך, "רק את יכולה לעזור לעצמך" - היה המשפט שהטעין אותי בפחד ששוב אני לבד, ששוב משאירים אותי במסלול המכשולים שבו אני נכשלת תמיד.

העצב שלך שראיתי על כל כולך כשאתה לא מצליח להרים אותי בידך, שהעזרה שלך גולשת מבין אצבעותיך, חלחל בי הפעם בצורה שונה. מערבולת חדשה, של הרגשה, של תובנה.

צעדים קטנים אל האושר, אתה אומר בתקופה האחרונה.

תליתי דפים צבעוניים בכל הבית, בכל דף ציור ומילים מחזקות. הדפים תלויים במקומות שונים בבית אליהם אני מביטה כשמשאלת המוות מנסה להוריד אותי למטה. 

מקווה שכל דף הוא צעד קטן.. דפים לא חסרים, צבעים גם, כל פעם צעד קטן.

הגיע הזמן להחליף משאלה.

תודה.