עצירה בדרך

"זה חפירות, הכל טוב, עזבי", הוא כותב.

היא מגיבה, "עזבתי".

אחרי חצי שעה שהוא לא מגיב, היא תמהר, לצטט

את אמרתה האחרונה ולהוסיף, "את החפירות". 

הוא ישלח לה חיוך סמוק.

"אינטליגנציה רגשית של המילה הכתובה", היא תכתוב.

אם רק היינו מבינים...

"מדוייקת כהרגלך", תגובתו.

והיא תישאר עם התחושה, איך מבין השורות הוא לא קורא אותה.

איך אחרי כל כך הרבה שורות הוא לא מרגיש את התשוקה להתמסר. 

ונילי, ללא ספק ונילי. 

הוא סיפר לי שהוא מצא שם לתחושה הזו, לאותו הרגש שממלא אותי מבפנים. כינוי לזמנים שבהם הוא רואה אותי בעיניים מבריקות, מזמזמת לעצמי מנגינות, מרחפת מעל לרצפה, קורנת משמחה. 

הוא אמר לי שאולי אם יגיד לי זאת כל יום ואולי אף מספר פעמים ביום, אוכל להתנתק מהכאב שמכרסם אותי מבפנים, העצב העמוק והחודר שעוטף אותי ולא נותן לי מנוחה. כך שהוא יזכיר לי איך קוראים לאותו הרגש שהזנחתי, אוכל לבחור בו שוב או אולי זה בכלל משהו חדש שהגיע הזמן שיבנה את הוותי.

איבדתי

איבדתי את היכולת לדבוק בדבר הנכון

אני יודעת להבדיל בין טוב לרע

בין שפיות לשיגעון

בין רוצה לצריכה

אך בלעשות את הדבר הנכון, שם אני הולכת לאיבוד.

לא מצליחה בכוחותיי

משוועה לאדם שייגע בנשמתי

שישיב לי את מה שאבד לי

בעצם... את מה שלא היה לי מעולם.

"את יודעת", אתה אומר לי וממשיך, "יש לך משאלת מוות, הגיע הזמן שתיפטרי ממנה, את לא זקוקה לה יותר".

אמרת זאת עבורי אחרי שחשפתי את מחשבותיי הכואבות ביותר. 

קשה לי להסתכל על עצמי שם, לא יכולה להבין אותי כי כל כך כואב לי שם.

רק שהפעם ראיתי אותך שם, הרגשתי את הייסורים שלך על שלא הצלחת לעזור לי, המבט שלך, הראש שהושמט. 

לקח לי יום להפיג את הכעס עליך, "רק את יכולה לעזור לעצמך" - היה המשפט שהטעין אותי בפחד ששוב אני לבד, ששוב משאירים אותי במסלול המכשולים שבו אני נכשלת תמיד.

העצב שלך שראיתי על כל כולך כשאתה לא מצליח להרים אותי בידך, שהעזרה שלך גולשת מבין אצבעותיך, חלחל בי הפעם בצורה שונה. מערבולת חדשה, של הרגשה, של תובנה.

צעדים קטנים אל האושר, אתה אומר בתקופה האחרונה.

תליתי דפים צבעוניים בכל הבית, בכל דף ציור ומילים מחזקות. הדפים תלויים במקומות שונים בבית אליהם אני מביטה כשמשאלת המוות מנסה להוריד אותי למטה. 

מקווה שכל דף הוא צעד קטן.. דפים לא חסרים, צבעים גם, כל פעם צעד קטן.

הגיע הזמן להחליף משאלה.

תודה.

כלומר, אני מאד רוצה, הוא רק כתב שבמפגש הבא יקשור ויזיין אותי כמו כלבה וכבר הרגשתי את הזרם מתחיל מהחוליות האחרונות של עמוד השדרה, גל זורם לו אל עבר העורף מתפצפץ לו בראש. התרגשות כזו שממלאת לי את החזה, משתיקה את המחשבות בראש, נהייה לי בהיר.

הוא יזיין אותי במפגש הבא ויש לי תחושה טובה. תחושה שהוא יידע בדיוק איך ובדיוק מה ובדיוק כמה.

הוא יהפוך אותי לכלבונת שלו וזה יעשה לי כל כך טוב שארצה עוד ועוד ועוד.

ואז מה? 

הוא יקלר אותי, נתחתן? נביא ילדים?

ומה יקרה כשאהיה בהריון ואהיה עסוקה בתוכניות שאינן רק הוא? ומה יקרה כשיוולד התינוק והוא כבר לא יהיה מרכז הוויתי? מה יקרה כשכל אושרי יחוג סביב אותו ייצור קטן? איך אוכל לא להיות לו לכלבונת שהוא כל כך אוהב... שאני פעם כל כך התגאתי בי. איך הוא יגיב שארגיש שאיני יכולה ואומר לו "לא"? איך ירגיש שאת החלל שהוא מילא פעם ממלא עכשיו מישהו אחר, חסר ישע?..

אולי יבין, אולי יכיל, אולי ירצה בי כמו תמיד..

אבל אני, אני, לא אוכל להכיל את האכזבה שכבר איני רוצה להיות הכלבונת שלו.

כן.. אתה חושב שאני יפה.

וכן.. בא לך לזיין אותי..

אבל.. כדי שזה יקרה כדאי שתבין,

אני בלונדינית כדי שתימשך לחוכמה שלי.

אני רוצה להיכנס למיטה

לגעת בעצמי

לגעת בעצמי בדיוק במקומות שהייתי רוצה שתיגע

לדמיין איך אתה מוביל אותי לחיקך

להרגיש את ההתרגשות בגופי

את העונג שמציף אותי

להיות נאהבת על ידך

לאהוב את עצמי מכוח חמימותך

רוצה לרקוד לצלילי המנגינה שמתנגנת בראשי

אלו רגעי האושר שלי להיות איתך

לשמוע את גניחותיי שאתה בתוכי

להביט בהערצה אל תוך עינייך

במקום הזה להניח ליום שהיה

שאיפה עמוק 

להירדם איתך.

זה היה נראה כמו כל בוקר בשבוע האחרון, הזין שלו בתוך הפה שלי, 

מעונג בפי ליום חדש. אלא שאז, בזמן שגופי עוד מתעורר ואיתו גם החרמנות, הוא אמר לי בפשטות "תחת אלי". 

לרגע קפאתי, מנסה להבין מה אמור לקרות, "תחת אלי", נאמר בנחת ובבהירות. 

המשכתי למצוץ תוך כדי שאני מניעה את גופי אליו, על ארבע פתוחה לפניו. 

הוא ליטף אותי, מרח אותי, הידקתי את שפתיי, להרגיש אותו חזק וקרוב, "יפה שלי, אני רוצה אותך, רוצה אותך שלי, לגמרי". 

בתנועות איטיות הוא החדיר באט פלאג לתוכי, "את שלי", גנחתי מהעונג, טפטפתי מההתרגשות. 

לאחר שכולו היה בפנים, הוא החל להניע אותו במהירות, "תדמייני את הזין שלי בתוכך", עניתי לו שאני רוצה אותו בתוכי, 

אני רוצה להיות שלו. "את כבר שלי" הוא אמר בזמן שמילא אותי בזרעו. 

שבוע שכל יום בבוקר אני מתעוררת והדבר הראשון שאני עושה זה להשתחל למטה, 

מחפשת את הזין שלו ויורדת לו. הוא גומר ואני מתחילה את היום שלי אחרי ארוחת הבוקר. 

אתמול בלילה הוא נשא אותי אל המיטה ואמר לי שמגיעה לילדה שלו מתנה על כך שהיא הייתה ילדה כל כך טובה כל השבוע. 

שוב ושוב הוא חזר על כך: "את יודעת שמגיעה לך מתנה?", "כן, אדוני". 

התרגשתי, נרטבתי. 

הוא קשר אותי למיטה, ערומה, ישובה עם רגליים פתוחות. 

שם לי את המאלץ על הדגדגן, הרגשתי את החרמנות מציפה אותי, הרגשתי שאני נפתחת לאט לאט, ללא שליטה. 

"את יודעת שזכית בזה? את יודעת שזה מגיע לך?", "כן, אדוני". 

הוא הניח את ידו פרוסה בלחיצה חזקה בין השדיים שלי. רעדתי בכל הגוף. 

"מגיע לך שאני אטפל בך, את יודעת? מגיע לך מתנה", "תודה אדוני". 

הוא חדר אלי עם האצבעות, מכניס בעדינות, מוציא, מכניס, משחק לי בפנים עמוק. 

הרגשתי את הזרמים בכל הגוף. 

"תתענגי יקרה שלי, מגיע לך, זו שלך המתנה הזו, בשבילך".

"אני רוצה להרגיש אותך, בבקשה, אדוני", ביקשתי. 

הוא חדר אלי, "נעים לך, זה שלך, מגיע לך". 

הנוזלים שלי התפזרו לכל עבר. הוא התיר את החבלים, חיבק אותי, הזרמים והרעידות מהגוף שלי

נספגו בגופו. נרדמתי. 

כשהתעוררתי זה היה טבעי כל כך להזדחל ולחפש אותו. 

קראתי איפשהו ששליטה היא היכולת שלנו לבחור אם להחזיק את הדברים או לשחרר.

מסקנה אישית: אני לא בשליטה, לא מרגישה שלהיות פה זה בשליטתי... וגם באיזה צד של המטבע, זו ממש לא בחירה. 

אני מחזיקה במקום היחידי שפותח לי את הנשמה (וגם כשהוא הורס אני לא משחררת). 

מי כאן בשליטה בכלל?