כל כך כעסת היום. היית סמוקה, היית אלימה, העיניים הרושפות שלך ננעצו בי בעוצמה שהשתוותה רק לציפורניים שלך. רצית להוציא את הכל. להאבק עד כלות. רצית לנצח. לא היה אכפת לך שאם הייתי רוצה, הייתי יכול להפוך אותך מעליי. לא היה אכפת לך כלום. מן הקנה אל הלוע, ממעמקיי האדמה אל פי הר הגעש, התפרצת. כמו נמרה שמטלטלת צבי בין מלתעותיה, הירכיים שלך איימו עליי לשברני. אני אוהב אותך חזקה.
ראיתי שעוד יש לך מה להוציא, אבל לא מצאת איך לפתוח את הצוהר לאנרגיות חדשות. התחלתי להקשיח את הגב, התחלתי לאסוף את עצמי. מצאתי את ידיי ואת רגליי. גדלתי, תפחתי. התזמון שלי לא היה מושלם, כי הספקת להתעייף קצת. הגשמיות שלי, שטפחה על פנייך פתאום, גרמה לך לסגת מעט. אל דאגה, אהובה שלי, אני מזמין אותך בחזרה אל התופת. את תאתרי את טיפות הדלק האחרונות שלך עם פרץ האדרנלין שיבוא עוד מעט.
כפות הידיים שלי נסגרו על האמות שלך, והשכבתי אותך על גבך. חייכתי. אני אוהב אותך חזקה.