בין הטיפות

ישבנו שנינו בינות לשמיכות, והשתעשענו זה בזו. החבלים, שהיו מסודרים במערום נאה לצידנו, כורכים עתה אותי בך. הם גם כורכים את השמיכה, הכרית, וכמה צעצועים, בנו. שצף הקשירות המתיחות הותיר אותנו מעורבלים בתוך עצמנו, ואיתנו חצי מתכולת החדר. הפעילות, השמיכות, הקירבה, ההתרגשות, הגירו מאיתנו זיעה שמדביקה את שיערותינו לעור הלח. הפכנו את עצמנו לכדור משחק בידיי חתול תענוגות. 

אנחנו מותשים. מתנשפים. תלויים זה בזו בכל תנועה. כשאת שואפת, אני מרגיש את גופך המתנפח והחבל מתהדק אל אבריי. כשאת נושפת, נוצרים חללים קטנים להתכרבלות. נעים כאן בשקט אחרי הסערה. 

אני רוצה אותך, אבל לא אומר לך. קשה להפוך את הגופים הללו למילים עכשיו. חבל לי לאבד את הנוכחות שלנו יחד. במקום לדבר, אני מנצל את מקצב נשימותינו כדי להניע את פי אל עורך. מותנייך מוצאות את דרכן אליי.