את יושבת על הספסל בפארק הירוק שליד הבית שלי, רכונה מעל מחברת, כותבת. תלתל סורר חוזר ונופל על מצחך, ואת מסיטה אותו שוב ושוב בהיסח הדעת. דעתך נתונה לרשימה שאת כותבת. ראיתי אותך מתיישבת, מסתכלת סביב, מוציאה את העט והמחברת. ראיתי את החשש והמבוכה שלך מציגים עצמם בתזזית של שינויי תנוחה. הזדקפות, חיפוש, טילטול העט בין אצבע לאגודל. בסבלנות, חיכיתי שתרגעי ותצליחי להתרכז בכתיבה. אחרי כמה דקות של כתיבה קדחתנית, נראה שהמעיין יבש. הריכוז שלך פג, ואת תרה אחר רעיונות נוספים לכתוב. הראש שלך בטקסט, אבל הכתיבה שלך כבר לא קולחת. זה הזמן.
אני ניגש אלייך מאחור, ואומר לך שהגיע הזמן ללכת. את סוגרת את המחברת, ומניחה אותה לצידך. מבלי לגלות את פניי, אני כורך צעיף לעינייך. את מזהה אותי לפי קולי. זה היה רעיון טוב? השיערות סומרות על צווארך. את מפחדת. אני מניח את כף ידי על עורפך ברכות, ומחכה שתרגישי בבית. -'שוחחנו, וציירנו לנו את מה שהולך לקרות עכשיו, נכון?', -'כן', את משיבה. -'ובכל שלב שתרצי להפסיק, את יודעת שאת יכולה, נכון?', -'כן', את משיבה. -'אז מה ייקרה עכשיו?', -'אתה תיקח אותי'.
את נותנת בי אמון, וההתרגשות שלך שבה להחליף את הפחד. אני מוליך אותך בזהירות לבייתי.
כמו שקבענו, כתבת במחברת תפריט של רעיונות והזיות שהיית רוצה שייקרו הערב. התפריט המוצע נע בין דברים קטנים ופשוטים לבין כמה רעיונות מעוררי השראה של ממש. עכשיו גם אני מתרגש. עכשיו אני לבחור את הדברים שאני רוצה להוציא לפועל. יש לי קווים מנחים, בהם אני יכול להשתמש כדי להיות יצירתי.