בין הטיפות

כל כך כעסת היום. היית סמוקה, היית אלימה, העיניים הרושפות שלך ננעצו בי בעוצמה שהשתוותה רק לציפורניים שלך. רצית להוציא את הכל. להאבק עד כלות. רצית לנצח. לא היה אכפת לך שאם הייתי רוצה, הייתי יכול להפוך אותך מעליי. לא היה אכפת לך כלום. מן הקנה אל הלוע, ממעמקיי האדמה אל פי הר הגעש, התפרצת. כמו נמרה שמטלטלת צבי בין מלתעותיה, הירכיים שלך איימו עליי לשברני. אני אוהב אותך חזקה.

ראיתי שעוד יש לך מה להוציא, אבל לא מצאת איך לפתוח את הצוהר לאנרגיות חדשות. התחלתי להקשיח את הגב, התחלתי לאסוף את עצמי. מצאתי את ידיי ואת רגליי. גדלתי, תפחתי. התזמון שלי לא היה מושלם, כי הספקת להתעייף קצת. הגשמיות שלי, שטפחה על פנייך פתאום, גרמה לך לסגת מעט. אל דאגה, אהובה שלי, אני מזמין אותך בחזרה אל התופת. את תאתרי את טיפות הדלק האחרונות שלך עם פרץ האדרנלין שיבוא עוד מעט.

כפות הידיים שלי נסגרו על האמות שלך, והשכבתי אותך על גבך. חייכתי. אני אוהב אותך חזקה.

ישבנו שנינו בינות לשמיכות, והשתעשענו זה בזו. החבלים, שהיו מסודרים במערום נאה לצידנו, כורכים עתה אותי בך. הם גם כורכים את השמיכה, הכרית, וכמה צעצועים, בנו. שצף הקשירות המתיחות הותיר אותנו מעורבלים בתוך עצמנו, ואיתנו חצי מתכולת החדר. הפעילות, השמיכות, הקירבה, ההתרגשות, הגירו מאיתנו זיעה שמדביקה את שיערותינו לעור הלח. הפכנו את עצמנו לכדור משחק בידיי חתול תענוגות. 

אנחנו מותשים. מתנשפים. תלויים זה בזו בכל תנועה. כשאת שואפת, אני מרגיש את גופך המתנפח והחבל מתהדק אל אבריי. כשאת נושפת, נוצרים חללים קטנים להתכרבלות. נעים כאן בשקט אחרי הסערה. 

אני רוצה אותך, אבל לא אומר לך. קשה להפוך את הגופים הללו למילים עכשיו. חבל לי לאבד את הנוכחות שלנו יחד. במקום לדבר, אני מנצל את מקצב נשימותינו כדי להניע את פי אל עורך. מותנייך מוצאות את דרכן אליי.

את יושבת על הספסל בפארק הירוק שליד הבית שלי, רכונה מעל מחברת, כותבת. תלתל סורר חוזר ונופל על מצחך, ואת מסיטה אותו שוב ושוב בהיסח הדעת. דעתך נתונה לרשימה שאת כותבת. ראיתי אותך מתיישבת, מסתכלת סביב, מוציאה את העט והמחברת. ראיתי את החשש והמבוכה שלך מציגים עצמם בתזזית של שינויי תנוחה. הזדקפות, חיפוש, טילטול העט בין אצבע לאגודל. בסבלנות, חיכיתי שתרגעי ותצליחי להתרכז בכתיבה. אחרי כמה דקות של כתיבה קדחתנית, נראה שהמעיין יבש. הריכוז שלך פג, ואת תרה אחר רעיונות נוספים לכתוב. הראש שלך בטקסט, אבל הכתיבה שלך כבר לא קולחת. זה הזמן.

אני ניגש אלייך מאחור, ואומר לך שהגיע הזמן ללכת. את סוגרת את המחברת, ומניחה אותה לצידך. מבלי לגלות את פניי, אני כורך צעיף לעינייך. את מזהה אותי לפי קולי. זה היה רעיון טוב? השיערות סומרות על צווארך. את מפחדת. אני מניח את כף ידי על עורפך ברכות, ומחכה שתרגישי בבית. -'שוחחנו, וציירנו לנו את מה שהולך לקרות עכשיו, נכון?', -'כן', את משיבה. -'ובכל שלב שתרצי להפסיק, את יודעת שאת יכולה, נכון?', -'כן', את משיבה. -'אז מה ייקרה עכשיו?', -'אתה תיקח אותי'. 

את נותנת בי אמון, וההתרגשות שלך שבה להחליף את הפחד. אני מוליך אותך בזהירות לבייתי. 

כמו שקבענו, כתבת במחברת תפריט של רעיונות והזיות שהיית רוצה שייקרו הערב. התפריט המוצע נע בין דברים קטנים ופשוטים לבין כמה רעיונות מעוררי השראה של ממש. עכשיו גם אני מתרגש. עכשיו אני לבחור את הדברים שאני רוצה להוציא לפועל. יש לי קווים מנחים, בהם אני יכול להשתמש כדי להיות יצירתי.

אני רוצה לקבל אותך לידיי. תשבי על המזרון לצידי, ואניח עלייך את הידיים שלי.
אניח ואקשיב בידיי לנשימותייך ולפעמות ליבך. אין סוף נוזלים זורמים בתוכך, ואני מבלה כמה רגעים שקטים כדי להכיר אותם. 
בקול שקט ובטוח, אני מורה לך שכל תפקידך הוא לנשום. אל תחזיקי, אל תעזרי, רק תנשמי ותביטי בתחושות שעוברות בגוף. הידיים שלי מתחילות לשוטט על הגב שלך, ואת מתמסרת. אני בוחר לי שתי נקודות מעניינות, ומפעיל לחץ על הגוף שלך. את שוקעת תחת המשקל שלי, ומובלת לתנוחה אחרת. אני תומך במעבר שלך, והוא איטי ונינוח. שינינו מנח, ואני נותן דרור לידיים שלי שוב. הן בודקות אותך, את החום שלך, את השרירים. אני מוצא את מקומות בהם את מחזיקה, ומנחה אותך להרפות. דחיפה של עידוד, לחץ מכאיב, אני עוזר לך למצוא את המקומות שאת יכולה לשחרר. את נמסה לתוך המזרון, ולתוך הידיים שלי.
עכשיו אני כבר מכיר אותך קצת יותר טוב. מבין איך את נושמת כשכואב, ואיך את נושמת כשאת מרפה. עכשיו אני יכול להביא את החבל, ולקשט אותך.
אני כורך אותו, מלפף בין אברייך המוטלים על המיזרון. בניסיון להביא את החבל ממקום אחד בגופך לאחר, אני מתקרב ומתרחק. בהתקרבות, את יכול הלחוש את חומי, ואני יכול לנשום אותך.
אם את בטעות מנסה לעזור על ידי הרמת רגל, אני גוער בך. במשחק הזה את מרפה ובוחנת את תחושתייך. את לא עוזרת, את חווה. תנשמי.
לוקח לי זמן לקשט אותך. אני צריך לבחור איפה ואיך להעביר את החבל. מה הסימטריה שאנחנו מקבלים?
אני מוצא את המקום בו את יכולה להרפות בנוחות.
ועכשיו, את רפה, עטוייה במסך עשן, מבטך מופנה פנימה. שאיפותייך איטיות, ונשיפותייך הלחות בוקעות ממעמקים.
מהמקום הקשוב והרגיש הזה, בו התנועה שלך מוגבלת והרצון שלך לזוז כמעט ולא קיים, אני מקבל אותך לתוכי.
מתחיל לעורר את העור שלך, להתקרב ולהבעיר את המדורה הזו מאפס.
אני מכיר את הגוף שלך, ויודע בדיוק איפה אני רוצה לנשק. מה הנקודות בהן אני יכול להריח את הייחודיות שלך. איפה אני יכול להטביע את האצבעות שלי. ואני מתחיל לסלול לך נתיב של תחושות.