רעשים של שקט

אוי, נו

באמת קניתם את זה?

בכל מקרה, אני בבעיה רצינית.

המתבגר הגיע אליי לקראת ערב, אמרתי לעצמי - תהיה נחמד, תכין משהו טעים לארוחת ערב.

אז הכנתי משהו כמו 50 גיוזות חזיר, וחשבתי לתומי שבטח יישאר מלא ונחמם מחר לצהריים. 

אני אכלתי 10.

הוא אכל את כל השאר... 😳

השתמשתי בבצק כיסונים מוכן של שמרית, ממליץ בחום. 

אני נמצא כרגע בתקופה מאוד מבלבלת.

יצאתי מבועת העצב, דיכאון ואבל שלי, 

התחלתי לצאת מהבית ולהיות בחברת אנשים,

חזרתי לקשור ולהכיר נשים נפלאות,

ותוך כדי כך מדי פעם עומד בפניי הפיתוי להתחיל משהו חדש עם מישהי שהייתי רוצה איתה משהו מעבר למה שהגדרתי לי.

פה ושם אני קושר או מכיר מישהי מקסימה, שממש בא לי לחקור את האפשרויות איתה.

אני לא אכנע לפיתוי הזה.

אני לא מוכן לזה עדיין.

זה לא יהיה הוגן. 

במיוחד לא כלפיה. 

יכול להיות שאני מפספס ככה הזדמנויות שאולי לא יחזרו על עצמן בעתיד,

אבל אני מעדיף שלא לפגוע או לגרום לסבל אצל מישהי שבאמת לא מגיע לה, בדיוק כפי שלא הייתי רוצה להיפגע בעצמי.

יצא לי פוסט קצת מצטדק, אבל זה הבלוג שלי - ואיך הצ'אחלות פה כותבות - ומי שלא טוב לו יום טוב לו.

בעצם כל הפוסט הזה היה תירוץ לשים פה את אחד השירים האהובים עליי של דפש

בינתיים, אמשיך לקשור מתי שייצא לי, וכרגע אני רוב הזמן בקפריסין אז לא כל כך יוצא לי 😒 

ממש כמו ההוביט

שלוש שעות נהיגה

שעה הופעה

ועכשיו שלוש שעות חזרה

ברור שכן, נראה לי שאתם מעדיפים כשאני חופר מאשר כשאני מפרסם תמונות מרהיבות של קשירה.

אתם מוזרים, לא אני.

טוב קדימה, נתחיל. 

פורסם פוסט בקבוצת פייסבוק כלשהי שעסק בשאלה האם קשירת שיבארי (כנקשר.ת) יכולה להיות חוויה לצורך טיפולי או כעזרה עם תסמיני הפוסט טראומה?

זה הזכיר לי מקרה חמור שנחקק אצלי בזיכרון כבר לפני מספר רב של שנים.

בתקופה ההיא הלכתי למקום היחיד בתל אביב שלימד קשירה, ופגשתי שם בחורה נחמדה שגם למדה לקשור בזמנו. 

יום אחד היא הגיעה לשם במצב נפשי ממש מעורער, וסיפרה לי שהיא פגשה מישהי לצורך קשירה, שאלה אותה כל מה שהיה צריך לשאול, גם לגבי מצבה הנפשי, ונמסר לה שהכל בסדר.

בדיעבד מסתבר שהנקשרת חוותה בעבר טראומה רצינית שקשורה לחוסר אונים,

במהלך הקשירה היא חוותה טריגר שהוביל להתקף פסיכוטי, וישר אושפזה במוסד פסיכיאטרי.

מה אני מנסה להגיד כאן, בעצם? 

1. לא להסתיר מידע מהקושר שלכם! לא משנה כמה זה נראה לכם פעוט בחשיבותו, או שאתם חוששים שבעקבות המידע הזה הוא יסרב לקשור אתכם. תסמכו על שיקול הדעת של הקושר.

2. שיבארי, או בדס"מ בכלל - אינם כלי טיפולי!!! לעתים אנשים חווים דברים בסשן שעוזרים להם להתמודד עם קושי כלשהו, אבל זו עזרה נקודתית שחולפת ממש אחרי הסשן. אם אתם זקוקים לעזרה וטיפול נפשי, לכו לקבל זאת ממטפל מוסמך!

3. שיבארי מספיק מסוכן פיזית, אין צורך להכניס לזה סכנה נפשית.

תודה שקראתם, מקווה שזה יעזור למישהו.

חזרתי לארץ לכמה ימים, וממש רציתי לקשור. 

לצערי הסטודיו יהיה סגור, ובבית אין לי אפשרות כרגע. 

מבאס ממש שזה לא ייצא לפועל, ממש חיכיתי לזה. 

ככה זה כשמכורים 🤷🏻‍♂️

במקום, אלך לשחות, אתאמן בחדר הכושר, אעשה קצת בינג' לסדרות ואכין אוכל.

כדי לדרוך לעצמי עוד קצת על היבלות, 

זיכרון מהקשירה עם מורנה/Sentoin 

מחר בבוקר יש לי טיול למרכז הערבה לראות את מופע הסיום של חוג הבלט של הבן שלי, וישר אחרי זה טיול חזרה הביתה. 

אז צריך ללכת הלילה לישון בשעה נורמלית, מה שמונע ממני אפילו לצאת לדאנג'ן.

זהו, סיימתי להתלונן

בינתיים 

טוב אז קראתי מאמר ממש מעניין בפטלייף, 

ורציתי לחלוק, אז סינג'רתי את ג'מיני לתרגם בשבילכם, כי אני רוצה להתקלח וללכת לישון, אז להלן המאמר המתורגם:

לפני כמה חודשים, הייתה לי תלמידה בקורס יחסי שליטה שרצתה שאלמד אותה איך היא יכולה להבטיח שהיא בחיים לא תצטרך להגיד שום דבר לדום שלה, כדי שהתמסרות שלה תרגיש אמיתית יותר. הנה מה שהיא אמרה:

"אני פשוט רוצה שהכל יקרה באופן אורגני. אני רוצה להשתחרר מכל האחריות שאני מרגישה כל יום ויום, ובמרחב האחד הזה, אני רוצה שכל קבלת ההחלטות תושעה והדום שלי יחליט על הכל. אני פשוט רוצה שתהיה לו עוצמה מוחלטת עליי ושהוא יקבע את הגבולות שלי, מתי אנחנו משחקים והכל. אני פשוט רוצה להיות בבעלות מלאה."
עכשיו, אין לי שום בעיה עם "בעלות מלאה", מה שזה לא אומר עבורכם, אבל הבחנתי בדפוס ארוך שנים. הרבה סאבים וסאביות אומרים שחלק מהקסם של ההתמסרות הוא הפטור מקבלת החלטות (ואני חושבת שאני מבינה את זה, גם אני אוהבת לא לחשוב על דברים ופשוט לעשות דברים במקום), אבל חלק מהאנשים שאומרים את זה בעצם מתכוונים לכך שהם רוצים פטור מאחריות, וזה כבר דבר שונה לחלוטין. זה הפך לאמרה נפוצה מאוד, לא? "בחיי היומיום שלי אני מנהלת ואחראית על המון דברים, אז אני אוהבת שיש לי מרחב אחד שבו אני חופשייה מהדברים האלה". אני מאמינה שכאשר יחסי שליטה מבוצעים בצורה טובה ושקולה, הם באמת יכולים לייצר את המרחב הזה של חופש נטול עול עבור האדם הכנוע. אבל, למרבה האירוניה, אני לא רואה שום דרך שבה המרחב הזה יכול להתקיים בלי כמות עצומה של אחריות ומחויבות (accountability) קודם לכן.

זה כמו מה שאני אומרת לעיתים קרובות על ספונטניות. רוב האנשים שונאים את החבר הספונטני שלהם, כי הוא מעולה בלהציע הצעות מטורפות מהרגע להרגע שיגרמו לכם להתעורר במדינה אחרת ממה שציפיתם, אבל נדיר שיש לו תוכנית איך ממשיכים משם. בדרך כלל, זרימה עם התוכניות הספונטניות שלו מסתיימת בפציעה, הפסד כספי, מעצר, מטרד, חדר מיון או בצורך להציל את היום. מה שרוב האנשים באמת אוהבים, כך נראה, זה מוכנות קפדנית שמאפשרת ספונטניות.

לדוגמה, דודה שלי מתה על קמפינג וטרקים. היא פשוט מוצאת את עצמה לעיתים קרובות במקומות שבהם ממש מתחשק לה להעביר את הלילה, אז היא מחזיקה ערכת קמפינג מלאה באוטו שלה בכל רגע נתון – מזומן לחירום, אוהל, שמיכות, ערכה להדלקת אש, מנות מוכנות, כוסות יין רב-פעמיות שניתן לפרק (היא משוגעת) ואפילו פאקינג בקבוק יין לחירום. אבל כל המוכנות הזו אומרת שאם אתם איתה כשהיא מחליטה "בספונטניות" להעביר את הלילה ליד נחל אקראי, אתם מסודרים. אני חושבת שהתמסרות היא בדיוק כזו. זה לא פטור מאחריות, זו אחריות פרואקטיבית שמאפשרת לכם ליצור מרחב שבו אתם יכולים להשעות אותה.

הסאבית בכיתה שלי ששאלה אותי את השאלה ההיא על בעלות מלאה – היא רצתה להיות החבר הספונטני הזה. היא רצתה חופש מכל אחריות, ויש עוד רבים כמוה שמאמינים שהרעיון בהתמסרות הוא שאתה מקבל אישור "לעשות אקזיט" מהחיים, מלהיות מבוגר או מלהיות אחראי.

אבל קודם כל, בואו נעשה הבחנה מסוימת בין חופש מקבלת החלטות לבין חופש מאחריות:

חופש מהחלטות זה לרצות שאתה תחליט מה אוכל לארוחת ערב. חופש מאחריות זה לרצות לא לכתרך לספר לך שאני אלרגית לבוטנים לפני שאתה מחליט.
חופש מהחלטות זה לחכות שתגיד לי מה לעשות או איפה לעמוד בחדר. חופש מאחריות זה לא להצטרך להגיד לך איפה אני לא רוצה לעמוד בחדר או מה לא לעשות בו.
לפעמים חופש מהחלטות לובש צורות גדולות יותר, כמו מערכת של פרוטוקולים, תחומי שליטה נרחבים כמו מראה חיצוני או כסף, וחוקים שמארגנים לך את החיים. לפעמים גם חופש מאחריות לובש צורות גדולות יותר, כמו לצפות מהדומים לנחש או לקבוע עבורכם את הגבולות שלכם, חוסר יכולת לתת דין וחשבון על שום דבר שאתם עושים כי "לא אתם החלטתם", או חוסר יכולת לתמוך בפרטנר שלכם בשום צורה כשהוא זקוק לכך.

בעיניי, הסאב חסר-האחריות, שלא רוצה שום חלק או מאמץ בהתמסרות של עצמו, מסוכן בדיוק כמו הדום המוטעה שהוא "קואוצ'ר לחיים" (life-coach), שרוצה לשלוט בכל היבט של החיים שלכם בלי שום ידע, מאמץ או מיומנות שמכשירים אותו לעשות זאת.

זה לא רק בגלל שאתה לא יכול לוותר על שליטה או כוח שלא היו לך מלכתחילה, אלא זה גם, לדעתי, מסוכן להיות עם אדם שלא מסוגל להגדיר את הפגיעה או הגבולות של עצמו. מישהו שלא יכול לתת לך מידע על מה שהוא רוצה או לא רוצה, ומצפה ממך להיות האדם שקובע את כל זה עבורו, שם אותך בעמדה של אחריות דיספרופורציונלית. הוא מאלץ אותך לשאת את כל כובד המשקל עבורו, וגם אם אין לך שום כוונה למנפולציה או כפייה, אין שום דרך לעקוף את זה.

כמובן שיש אנשים שמציעים שליטה מלאה ומבינים בדיוק למה הם מתכוונים ואיך ליישם את זה, אבל יש הרבה אנשים שמתעסקים במוחלטויות כמו "טוטאלי", ובכך שהם מציעים שליטה מלאה, הם בעצם מבקשים מכם להיות אחראים להכל.

המשמעות של זה היא שכל דבר שמשתבש, אפילו כשלא היו לכם שום קריטריונים לשפוט לפיהם, הוא באחריותכם בלבד. המשמעות של זה היא, אולי, שכל החיים שלהם – כולל עבודה, בית או הורות – הופכים כעת לנטל עליכם. תזכרו, אם אני מוותר על עול ההחלטות, מישהו אחר צריך להרים אותו, נכון? זה הכל טוב ויפה אם אני באמת מתכוון להחלטות בלבד, בתוך תחומים שסוכמו מראש, וכאשר זה מתאפשר בזכות תקשורת ותיאום ציפיות חזקים ומתמשכים. אבל אם אני מתכוון לאחריות, אז מה שאני עושה זה להגיד לך שאתה אחראי לשני חיים. ואני לא בטוחה שכל אדם דומיננטי מבין מה נדרש כדי להפעיל באמת רמת שליטה כזו.

זה לא רק כיף ופלאגים לתחת, אחי. אתה באמת רוצה להגיש את דוחות המס שלי ולנחש את האלרגיות שלי במשחק של רולטה רוסית קולינרית?

מוזמנים לחלוק דעתכם בתגובות, מבטיח לקרוא בבוקר 😋

למי שאינו מבין יידיש, אדם מתכנן ואלוהים צוחק.

מצאתי לי את מי לקשור, רק כדאי לגלות שהסטודיו סגור בכלל מחר. 

FML

אמצא משהו אחר לעשות 🤷🏻‍♂️

בינתיים, ממתין יותר מדי זמן שהמטוס ימריא, אז קבלו תמונה מחלון מושבי 8F

תמריאו כבר!! אני מתגעגע לסוקי החתולהההה

"אתה חושש במצב הנוכחי שפרטנריות עלולות לפתח היקשרות רגשית/צרכים שהם מעבר לחבלים?" 

אישה יקרה שאלה אותי במסגרת שיחת חולין. 

"אני משתדל כרגע להבהיר שאני לא פנוי רגשית לזה, אבל אי אפשר להיות בטוח במאה אחוז שזה לא יקרה, האמת שהסיכויים די גבוהים שכן יקרה"

עניתי לה. 

בואו נפתח את הנושא המרתק הזה. 

סשן שיבארי, אם נעשה כמו שצריך, הוא דבר מאוד אישי, אינטימי, מקרב, מחבק, חשוף ועוד שלל מילות תואר מרתקות. 

צד אחד מבקש פגיעות,

הצד השני מראה פגיעות במופגן. 

יש דבר יותר חשוף רגשית מזה?

עכשיו בואו נדבר קצת ביוכימיה. 

בזמן הסשן, שני הצדדים מוצפים בחומרים כגון אדרנלין, אנדורפינים, והכי "חמור" - אוקסיטוצין. 

יכול להיות שהשמטתי עוד אי אלו חומרים, אבל אני מתמקד כרגע באלו. 

אדרנלין: מעלה את הדופק, ובכך לתורם להצפה מהירה יותר בגוף של שאר החומרים.

אנדורפינים: הפחתת תחושת כאב פיזי ומניעת העברת אותות כאב במערכת העצבים, יצירת תחושת אופוריה, רוגע והפחתת תסמיני דיכאון, מתח וחרדה. מה שתורם למעשה לספייס.

אוקסיטוצין: שובר השוויון. "הורמון האהבה". מגע פיזי ואינטימיות, מגע עור לעור, חיבוקים ממושכים (מעל 20 שניות), ליטופים וקיום יחסי מין ואורגזמה. זה בעצם החומר שגורם לנו להביט בעיניו של מישהו, ולטבוע בהן. 

לפני כמה שנים, הייתה תקופה בה לא חיפשתי זוגיות, רק רציתי לקשור, וכמה שיותר. היו לי המון פרטנריות, חלקן קבועות, חלקן מזדמנות, ונחלתי הצלחה בלא להתאהב בהן, ואני רוצה להאמין שגם הן לא התאהבו בי. נוצרו חברויות טובות, אבל לא מעבר לכך. 

ואז, ערב שישי אחד, הגיעה מישהי, קשרתי אותה, וזהו. 

ידעתי שאני רוצה מעכשיו לקשור רק אותה. 

המשכתי עוד קצת לקשור נשים אחרות, רק כדי להבין שאני לא באמת נהנה מזה יותר. 

ואז נפרדנו, והנה - חזרתי שוב לקשור. 

הפעם אני מזמן לי רק חוויות קשירה, כי אני לא פנוי רגשית למשהו מעבר לכך. 

אני מצהיר זאת במופגן בפרופיל שלי ובכל מקום בו אני מפרסם פוסט היכרות לחיפוש נקשרות. 

האם זה ימנע התאהבות, שלי או של הצד השני? 

לא יודע. שאלה מורכבת מדי. 

מניסיון העבר, כנראה שכן.מתישהו. 

מקווה שעד אז אוכל להרשות לעצמי שוב להיפתח לרגש כזה. 

ביקשתי משהו קטן מג'מיני, פורמט די פשוט

זה יהיה מוגזם לדעתכם? 

האם אוכל להיכנס לאונסן ביפן? 

אני אוהב לצפות בסרט דוני דארקו. 

בכל פעם אני שם לב לפרטים אחרים, פרשנויות שונות. 

המשפט הזה נחקק לי בזיכרון 

Every living creature on earth dies alone

זה טרגי אך בו זמנית מנחם. 

לא רק אני אמות לבד, כולם מתים לבד. 

גם הפרפר מת לבד. 

גם הטווס. 

בכל מקרה, למה נזכרתי בדוני דארקו? 

השחקנית שמגלמת את אחותו הקטנה של דוני - סאם, ששמה דבי צ'ייס, מתה היום.

גם היא מתה לבד.