לעיתים יוצא לי לדבר עם וניליות בצאט. אחד הדברים שהכי קשה להן לקבל זה את העובדה ששפחות מקבלות כאב מהאדון שלהן. אחרי הכול מילדות אנחנו מורגלים שכאב זה "לא טוב", כאב תמיד נתפס אצלנו כדבר שלילי שאנחנו מנסים להימנע ממנו.
הטענות הנפוצות ביותר שאני שומע הם "האם אין כאן תסמונת של האשה המוכה?" כאילו והשפחה משלימה בלית ברירה עם הכאב על מנת "לשמור" על הקשר עם אדונה. או "נניח שאותה שפחה היא מזכוכיסטית, למה שלא תכאיב לעצמה במקום "להרשות" לאחר להכאיב לה?". מאחר ואני יודע שגם כאן יש כאלו שהשאלות האלו מטרידות אותן, או שיצא להן לשוחח עם ונילים ששאלו את אותן השאלות אנסה להסביר מה שאני עונה במקרים כאלו.
על מנת להסביר, הכי נוח זה לתת להן דוגמאות ממשהו שהן מבינות ומכירות ולכן אני תמיד אתחיל בהסבר על ההבדל בין אונס למעשה אהבים. אין ספק שהן יסכימו שמעשה אהבים עם אדם אהוב זה אולי החוויה הכי נהדרת שאשה יכולה לחוות בעוד שאונס זה אולי הפשע הכי נתעב שקיים.
אם נביט על שני המקרים הקיצונים האלו רק מהנקודה הטכנית הרי מבחינה טכנית גרידא אלו שתי פעולות דומות להפליא (חדירה של זין לכוס). אם כך איך יתכן שאותה פעולה יכולה להיות אחד הדברים הכי נפלאים שקיימים ומצד שני אחד הפשעים הכי נתעבים? ההבדל כמובן נעוץ בהסכמה וברצון של הצדדים המעורבים. כאשר יש הסכמה ורצון לפעולה זה נהפך לדבר נפלא, כאשר זה נכפה בניגוד לרצון ולהסכמה זה הופך לפשע נתעב.
אותו דבר עם כאב, כאשר יש הסכמה ורצון אז זה יכול להיות דבר נפלא לצדדים המעורבים בזה כולל לשפחה שכואבת למען אדונה. לעומת זאת כאשר יש כאב בניגוד לרצון ולהסכמה זה הופך לפשע, לדבר שלילי שצריך להתרחק ממנו.
לכן כשאני קורא כאן באתר ביטויים כגו "להרביץ לשפחה" או "לכסח" או "להחטיף" וכו' זה פשוט מקומם ודוחה (מלבד כמובן אם מדובר על עונש). אני מעדיף להשתמש במונח "להעניק כאב". אדון נותן את הכאב לשפחתו כמתת של אהבה ולא כפעולה ברוטאלית שבאה לכפות עליה משהו נגד רצונה.
לפני 15 שנים. 21 באוקטובר 2008 בשעה 6:42
