דרך המשקפיים שלי

גדלתי בבית דתי ובילדותי התלותי רבות לאבי לבית הכנסת. עד היום אני אוהב לשמוע חזן בעל קול ערב מתפלל קטעי חזנות, זה נותן לי הרגשה טובה, אולי זיכרון של ילדות קסומה ומאושרת. אולם כבר כילד הפסקתי להאמין באלוהים או בכוח עליון שחורץ גורלות.

אני לא רוצה שישתמע מדברי שאני מזלזל, חס וחלילה, באנשים שכן מאמינים, בכאלו ששומרים על מצוות הדת. כמו בבדסמ אני תמיד אומר שאיש באמונתו יחיה וכל אחד שמאמין וזה עושה לו טוב ונכון להאמין באלוהים או בכוח עליון, אני האחרון שימתח עליו ביקורת. לעיתים, ברגעים קשים, אני חושב שהיה יכול להיות לי הרבה יותר קל אילו הייתי מאמין, למשל לשבת ספון באיזה בית מדרש וללמוד כל היום את התורה והמצוות ולהיות מאושר בחלקי.

בעבר היו לי קשרים עם נשים דתיות, מעולם לא ניסיתי להשפיע עליהן לא להאמין, בטח שלא ניסיתי לצוות עליהן איזה דבר שנוגד את אמונתן. ככלל אני מאמין שיש דברים שאי אפשר לצוות על שפחה, אמונה ורגש. אדון לא יכול לצוות על שפחה "לאהוב אותו" ובאותה מידה אי אפשר לצוות עליה להפסיק להאמין במשהו בלי קשר לדעתי על האמונה הזאת.

יום הכיפורים הוא אכן יום קשה ומיוחד מאוד עבורי וכל זה בגלל אותה מלחמה שהייתה ב1973 ופרצה ביום הכיפור. יותר מדי חברים איבדתי באותה מלחמה, יותר מדי מראות זוועה עברתי אז שכנראה משפיעים עלי באיזו מידה עד היום וביום הכיפורים הכול עולה מחדש., הזיכרונות, המראות והשמות. אני לא מתכוון להיכנס לסיפורי אותה מלחמה, מלבד אפיזודה אחת.

באותה מלחמה שרתי בגדוד הסיור של אוגדת ברן, עלינו הוטל לחצות ראשונים על הגשר שהוקם מעל התעלה מיד לאחר שכוח החלוץ של אוגדת שרון חצה את התעלה והקים בצד השני ראש גשר. בשעות שלפני חצית התעלה נאספנו בשטח הכינוס לחכות לחשכה על מנת לחצות את התעלה, זה היה אחרי 5-6 ימי לחימה קשים שבהם כבר היו לפלוגה שלי מספר די גדול של הרוגים ופצועים.

את המתח שהיה באוויר באותם שעות שישבנו וחיכינו, היה אפשר לחתוך בסכין. לא ידענו בדיוק למה אנחנו הולכים ובעיקר אם נזכה לחצות בחזרה את התעלה בחיים. היה ברור שרבים מאיתנו לא יזכו לכך והפחד מהבלתי נודע, מהסיכון למות, להיפצע או ליפול בשבי היה גדול. אודה ולא אבוש שגם אני פחדתי, בליבי אפילו הייתי "משוכנע" שאמות באותה מלחמה או "לפחות" אהפוך לנכה.

במהלך אותן שעות של ציפייה התחיל הרב החטיבתי לעבור בין הנגמשים ולחלק לאנשים ספר תהילים קטן. כולם לקחו את אותו ספר תהילים והכניסו לכיס השמאלי של החולצה מעל הלב. היו איתנו גם חברי קיבוצים של השומר הצעיר שמעולם לא ראו בית כנסת מבפנים ובכל זאת גם לקחו והטמינו את התהילים בכיס החולצה, בבחינת "אם לא יועיל, לא יזיק".

כשהרב הגיע אלי והציע גם לי את התהילים סירבתי בנימוס ואמרתי: "אם אני הולך למות במלחמה הזאת, לא אוכל לעשות שקר בנפשי ואמות כפי שחייתי כל חיי". למיטב ידיעתי הייתי היחיד בכל הפלוגה שסרב לקחת את ספר התהילים מהרב.

נזכרתי באותה אפיזודה מהמלחמה קודם כל בגלל שהיום ערב כיפור ושנית בגלל שקראתי את הפוסט הקודם שלי שאחריו גזרתי על עצמי שתיקה לתקופה ארוכה. כיום בדיעבד אני חושב שבאותה אפיזודה עברתי את מבחן המים האמיתי שלי.