|
|
|
בכל בוקר אתם נפגשים.
בכל בוקר מחדש את מלטפת לו את הכתפיים, את רועדת תחת המגע שלו, העור שלך מצטמרר מעומס התשוקה, מקרין זרמים אל פנים גופך, עמוק ועמוק יותר, יד בלתי נראית מפשקת את ירכייך, את שפתותייך, מושכך את שערך לאחור, מקשיתה את הגב, מרעידה את אדוות הרחש של נימי התשוקה, מרגישה את הידיים שלו נוגעות, אוחזות, פותחות, נוגעות בזרמי הפטמות וכובשות את פעימות הפות.
בכל בוקר מחדש, באותה פינת רחוב את מסתכלת עליו. רק מסתכלת. והעיניים נעצמות.
ומדי פעם הד חלש של הכאב הישן חוזר. בדיוק במקום ההוא. כמו פרשת דרכים. כאילו שואל אותי אם ללכת או להישאר. לדעוך או להתחזק. לדכא או לחזק.
למעשה, הביטוי הנכון לסעיף ההוא בפרופיל הוא לא "גבולות", אלא "מעבר לגבול". אלה הדברים שלא באים בחשבון.
כי מה שיש על הגבול אלה דווקא הדברים הכי מעניינים, הכי מרתקים, הכי מסעירים ומרגשים.
ואצל כל אחת זה משהו אחר, לפעמים מה שאצל אחרת הוא כמעט חסר משמעות.
לפעמים הדברים הכי פשוטים, לפעמים רק מילה או מבט, צורבים את הרגעים הכי קשים, המקומות הכי מזיעים, כשהעיניים מתרוצצות ומחפשות את המעקה להאחז בו.
הרגעים האלה שהופכים קצת את הבטן. כמו ללכת על קצה הצוק, לא ליפול למטה, אבל גם לא ליפול אל השביל.
אלה הרגעים של עצירת הנשימה ושיחרור הדמעה.
ומעל כולם הרגע האחד והמזוקק שבו מגלים פתאום מהו הדבר הזה שעל הגבול.
וכל הזמן היא בכתה. אבל בכל פעם בכי אחר.
בכי של אני נבוכה לעמוד ככה.
בכי של אני לא מסתכלת על עצמי.
בכי של כואב לי.
בכי של הפסקה.
בכי של אני לא רוצה להפסיק.
בכי של אני עושה את זה בשבילך.
בכי של האמת היא שאני עושה את זה כי משהו בי צריך את זה.
בכי של עכשיו אני מסתכלת על עצמי.
בכי של לא אכפת לי שאני נראית ככה.
בכי של פורקן.
בכי בתוך ידיים.
\\ לפעמים יש רגע אחד שגורם לך לעצור, וגורם למחשבות שלך להצטמרר. זה יכול להיוצ משפט שמישהו אחר ברדיו בהקשר אחר לגמרי, או כמה מילים שנכתבו באיזה בלוג על מקרה שונה לחלוטין - אבל פתאום זה מגיע ברגע הנכון, מתחבר ונוגע, בדיוק בנקודה. פוער את העיניים שלך, גורם לך להבין משהו חשוב. ואז אחרי כמה דקות זה עובר ואתה ממשיך הלאה בחיים, כי מה הקשר בכלל, ולמה שתשנה משהו בגלל כמה מילים שלא קשורות אליך.
\\ נתקעה לי תנוחה בראש. לא תנוחה של סקס, אבל לא רחוק מזה. ישיבה רגועה, צמודה, אירוטית, מתמסרת. ואז פגשתי מישהי בהקשר אחר לגמרי, ואני לא יכול להפסיק לדמיין אותה יושבת ככה בכל פעם שאני רואה אותה. ואז פעם אחת זה קרה. בהקשר אחר לגמרי. פתאום היא ישבה ככה בלי לדעת את כל המשמעות של זה בשבילי. אני חושב שכבר תבתי על זה פעם כאן. אבל נזכרתי שוב כי דיברתי כאן קצת עם מישהי שבמקרה יושבת בדיוק ככה באחת התמונות שהיא פירסמה כאן.
\\ לפעמים מקום שעברת בו פעם אחת במקרה הופך להיות אחרי שנים השיגרה היומיומית שלך. לפעמים זה קורה גם עם פנטזיות.
התעוררתי בבוקר לתוך החושך והחמימות. לתוך התחושה החזקה שאני צמוד אליך, לא נוגע, לוחש לך מרחוק. חודר לתוך הפרפרים המנמנמים אצלך בבטן. מעיר אותם, מספר להם שהפרח פתוח, רך וחם, מלא בעסיס של כל השנים והמרחקים.
וזה חסר לך. הבריחה אל עצמך. העיטוף החזק. הכאב עוצר הנשימה בקצוות.
כשאת מרגישה את זה את יותר שלמה.
כשאני מרגיש שגרמתי לך להרגיש את זה, אני יותר שלם.
ויותר מהכל את צריכה את המבט ההוא. לא את המגע הרך, לא את הכאב הקשה, לא את הסיפוק הרגעי. את המבט את רודפת, המבט שיכול לעורר את כל השאר. המבט שתמיד היה שם, ותמיד היה חסר. המבט שברחת ממנו, ואז נעלם לך לפני שהספקת לעמוד מולו ולפחד. יותר מהכל את רוצה את המבט ההוא. יותר מהכל את פשוט רוצה שהוא יביט.
כמו שקבענו, באחת בצהריים בדיוק היא התפשטה, קיפלה את הבגדים יפה והניחה באמצע הסלון, על הריצפה.
היא סובבה את המפתח בדלת, ושיחררה את הנעילה.
כל מה שמפריד בין הדלת הסגורה לבינה, יושבת חשופה, על הברכיים ליד הבגדים המקופלים, זו תנועה נחושה של הידית מבחוץ. של מישהו שיודע את זה.
הגב זקוף, הבטן קצת רועדת, הידיים על הירכיים, האוזניים קשובות לכל רחש.
אחרי שתי דקות דפיקה בדלת. היא לא זזה. אני לא אמרתי שאדפוק ושהיא תבוא לפתוח את הדלת. אני אמרתי שאפתח את הדלת ואכנס.
דפיקה נוספת בדלת. היא יושבת ומקשיבה לפעימות הלב שעולות לה עד לעיניים.
צילצול בפעמון. מישהו שם כבר ממש מתעקש.
היא מתחננת שילך, שיתייאש, "אין אף אחד בבית" היא מתאפקת לא ללחוש.
כמה שניות של שקט, היא מנסה לסדר שוב את הנשימות.
בתנועה נחושה הידית יורדת למטה והדלת נפתחת. "תמשיכי לשבת" אני נכנס ואומר לה.
הבגדים מקופלים יפה. הגב זקוף. כל הגוף פועם עם הלב שלה עכשיו. כל המבטים שלה רועדים עם הנשימות.
זה לנשק ברוך את הצוואר ולצבוט חזק את השד.
זה ללטף בעדינות את השיער ולנשוך בחייתיות את הכתף.
זה לחבק ולעטוף ולסטור בעוצמה לישבן.
לא. זה לא רגשות מעורבים.
זאת תשוקה אחת, יחידה וחדה.
