רק רגע

בכל פעם מחדש יש את הקו הזה לעבור. הקו שבו המבט משתנה. לפני שהגוף צולל, הנפש לוקחת עוד שאיפה גדולה של אגו.

ואז, בועות בועות, נשאר רק הדבר הזה המרוכז, האמיתי, היצרי, הבסיסי, החשוף. והמבט עולה לאט למעלה, יודע שאת במקום בטוח בשביל זה.

מחכה שגם אני אחליף ברגע את המבט. העיניים יתרכזו, הליטוף יהפוך לאש חודרת.

ובכל פעם מחדש, לרגע הזה של המבט המשתנה את מחכה.

היא לא אוהבת שהוא אוכל מהסירים. שונאת את זה. הוא יודע ובכל זאת מחייך שם.

חכה לארוחה. השולחן מסודר מושלם. זה חשוב לא פחות מהאוכל שמתבשל עכשיו. היא צודקת. אבל הריחות, האדים, התחתונים שיושבים ברישול על הישבן הרחב.

הוא אוהב לאכול מהסירים. לא צריך שולחן יפה. הוא בא מאחור וחופן בטן, ישבן, שד, כוס.

היא עוצמת עיניים ונמתחת. הידיים משתתקות. הסיר מבעבע וריחני.

בהמתנה למכונת הקפה במשרד, בחנות ספרים מול המדף, בשירותים בבית של חברה, ברגע אחד, בשתיקה קצרה, בשנייה של חוסר ריכוז, בורחת ממך את, הפנימית, הסודית.

הכל בסדר.

רק עוד רגע ליישר את החולצה, לתקן את השיער, לבלוע רוק.

לבלוע אותה ולחזור בחזרה.

עד הפעם הבאה.

את רוצה שהמבט שלו יחדור את הכל.

אבל זה לא יעבוד אם תעצמי עיניים.

את מסתכלת עלי במבט הזה.

המבט שיש לפני שמסתכלים אל נוף פראי אינסופי. המבט המצפה, המנקה את הדמיון לקראת בואה של המציאות.

את מסתכלת בי במבט הזה ושותקת עוד רגע אחד, ולוקחת נשימה עמוקה, לתת ללב לפעום, כמו הנשימה שלוקחים לפני שצוללים.

עוד נשימה, ותוכלי להגיד "אבא..."

עומד מול חלון סגור של מגדל משרדים. הקולות הם קולות הפנים, המראות הם מבחוץ. זוג אוהבים או אולי רבים. מישהו עוצר בקיוסק לקנות משהו שישכיח ממנו את מה שהיה.

רחוב מתעורר לבוקר, ואני מתעורר אל כוס קפה ומחשבות.

כמו שאת.

המראות הם רק מה שבחוץ. הקולות הם המחשבות שבפנים.

הכאב יחזור בבוקר. עכשיו הגוף נרגע. הכל רפוי יותר. בבוקר נדע.

קפה של בוקר בבית. העץ מעבר לחלון עומד חזק ורגוע כבר עשרות שנים של סערות גשם, סערות שמש, וסערות של אנשים. הוא לא צריך לצעוק כמו הפרחים הקטנים שבכל שנה צומחים ומתאספים סביבו בכל הצבעים, ובכל שנה נעלמים בחום או בקור.

לפעמים את עדיין יכולה להרגיש את זה שוב. כשיש רגע שקט. כשהמים זורמים. כשלא צריך לחשוב. כשאפשר לשתוק, לראות אותו כמו שהיה פעם ולא כמו שהוא מנסה להיות שוב.

לפעמים הרעד הזה חוזר. את אוחזת בשולי הסדין, כאילו הוא ימנע ממך לרחף. או לשקוע.

מתאפקת כבר שבוע. לא הגעת לפורקן וזה כבר זורם ומרעיד מתחת לעור, בתוך הבטן, בדמעות. ועכשיו את תעמדי מולו, תסתכלי בו במבט הזה שמרכז את כל השבוע לנקודה אחת, והוא יגע בך, לאט לאט, רק נגיעה אחת.

הלוואי שזאת היתה התאפקות מפורקן מיני. זה היה הרבה יותר קל.