רק רגע

אני אצא עוד מעט אל העיר. אולי תהיי שם גם את. יושבת לבד לקפה. אני אזהה אותך לפי הדרך שבה את פתאום מלטפת את השיער כדי לסלק את הפנטזיה שחדרה לראש ברגע הלא מתאים.

אני אוהב שאת כותבת לי.

אני אוהב לקרוא את מה שאת חושפת, ואני אוהב לקרוא שם גם את מה שהתלבטת ומחקת וניסחת מחדש, ולראות את הרעד של האצבעות ושל הנפש גם באותיות האלקטרוניות, ולהרגיש שם את המתח והכמיהה שלך לכך שאגיע ואקרא כבר.

בכל בוקר את עומדת מול הראי. כמה יפה התלבשת, התאפרת, תיקנת את שולי השרוול.

כמה יפה את לא מסתכלת בראי על העירום שלך.

כמה נפלא את לא מתבוננת דרכו על מה שאפילו הוא מסתיר.

את קוראת לזה וירטואלי, אבל את יודעת שברגעים האלה, בבטן עמוק, זה הכי אמיתי שאפשר. 

את ממהרת הביתה, למקום הבטוח והמוגן, גשם של מילים ומבטים לא מפסיק לרדת ואת עם מטריה ישנה וקטנה של שנינות וציניות. את בנית אותה בעצמך, את מכירה אותה.

ובבית את מתפשטת ונושמת לרווחה, ורואה שטיפה אחת בכל זאת הכתימה לך את הלחי.

טיילתי אתמול בפארק. הליכה איטית בין הרבה אנשים. משפחות, חברים, ילדים משתוללים, אמהות דואגות.

המבט שלך שם בין כולם, מנסה לפלס כל הזמן את הדרך. הגוף המתוח שלך, כל הזמן מרוכז, לא באמת יכול לנוח.

את יודעת את זה.

את יודעת שאת רוצה את השקט הזה. לעצום עיניים ולדעת שהכל בסדר. שהמבט חוזר להיות פנימה. אל הנשימות. אל המגע המלטף בתוך הסוד הגדול.

בואי נעשה את זה. תעצמי עיניים, עכשיו. לא משנה איפה את. תנשמי עמוק. תחשבי על מים צלולים. להניח את הראש.

אחר כך תשכבי על הרצפה, על הגב. העיניים עצומות, הרגליים רפויות.

כל גופך לוחש כמיהה.

כאן את לא צריכה לצעוק. כאן את לא צריכה לדבר בנחרצות, להיות זאת שיודעת, שבטוחה כל הזמן, שנותנת את התשובות.

כאן את מתקפלת, מתכווצת, מצטצצמת.

כאן זה המקום הבטוח שלך, להרגיש את הידיים העוטפות בתוך החושך, ולהיות ילדה.

יש בחניון התת קרקעי דלת אחת שאף אחד לא מתייחס אליה. כולם בדרך למעלית או בדרך הביתה. ממהרים. לא להתעכב חלילה לפגישה מאיימת עם הפנטזיה.

לשם ניכנס. לחדר הקטן והמאובק הזה. הדלת תיסגר אחרינו ותרעים הד שיתגלגל בין קירות הבטון. בין קירות הבטון של חייך.

אני נצמד אליך מאחור. מצמיד אותך לקיר. היד שלי מהר מוצאת את הדרך אל התחתונים שלך. הם יישארו כבר פה. האצבע שלי כבר בתוך הכוס שלך. את תלויה עליה. את נושכת שפתיים כשהיד שלי מושכת לך את הפיטמה למטה. עוד למטה. תישארי זקופה. בוגרת. גדולה. אל תיפלי לפתרון הקל אל הריצפה. האצבע שלי כבר בפה שלך. טעם שלא תשכחי כבר. של בטון ושל הד ושל כוס נפתח ושל תחת רועד.

טעם של הלחישה שלך שזועקת כשאת תלויה על האצבע שלי וצמודה אל הקיר. מה אמרת? תגידי חזק. מה אמרת שם?

טעם של דלת שלא צריך לטרוח ולנעול אחרינו. כי מי ייכנס? כולם ממהרים.

טעם של דלת שבשבילך כבר תמיד תהיה פתוחה.

לפעמים אני רואה אותך באמצע היום. את עסוקה בעבודה, את מדברת עם חברה, את מחפשת משהו בחנות. יש כל מיני עיסוקים במהלך היום. יש דברים אחרים, אי אפשר להיות עסוקה בזה כל הזמן. אז נכון, את לא חושבת על זה בכל רגע.

אבל את תמיד מרגישה את זה.

בבוקר הכל נספג, בערב כל המחשבות מתערבבות ונלחמות זו בזו, ורק בלילה בחושך ובשקט, התשוקה הזאת ברורה ובהירה. לאחוז בך, להרגיש את האחיזה שלך בי.