רק רגע

המבט שלך כשאת קוראת.

הנשימות שלך כשאת חושבת.

כשאת שם את יודעת.

את  צומחת להיות יותר ויותר קטנה.

מהרעב הזה לדמוע מרוב תשובות.

מהתשוקה הזאת להניח הכל ופשוט להיות.

ילדה.

נדמה לי שראיתי אותך הבוקר.

יושבת, שותה קפה, משתעממת מהעיתון.

כאילו רגועה, אבל משהו בראש תמיד מתרוצץ, תמיד מחפש את השקט, את הצעקה, את הרעד, את עצימת העיניים, את החופש להיות שוב קטנה.

את היד שתרגיע את הגירוד הזה בנפש.

תגידי לי "אני צריכה את הזין שלך". תגידי "אני רטובה, אני צריכה, אני זונה".

זה הכי קל. כמו להתפשט מבגדים.

אבל תנסי להגיד בקול מאיפה זה פורץ אצלך. תנסי להתפשט ממה שעוטף את הכמיהות הכי סודיות. תנסי לעמוד ולבקש, רק במבט, את התשובה לצורך האמיתי, לא למגע.

ילדה שלי,

כשאת באה אלי ומספרת על מה שעשית היום, עם המבט הזה שלך מולי, עומד על קצות האצבעות כדי להתקרב אל המבט שלי, אז אני מושך קצת בשיער מאחור - זה לא כדי להכאיב, זה כדי להראות לך שאת יכולה להסתכל ולכוון יותר גבוה.

כמו לעמוד בים, לראות את הגל הגדול מגיע, לנסות לחזק את האחיזה בחול הקרקעית המתעתע, ולדעת שעוד מעט תיפלי.

ברגע הזה שהרעד מתחיל לזרום בגופך, מבפנים החוצה, מקצות התחושה עד לעומק הבטן, כשאת יותר ויותר נחלשת, יותר ויותר מתקשה כבר לעמוד, נתלית על האחיזה שלי, מרגישה את הידיים שלי לופתות, לא יודעת אם תמשיכי לעמוד או תיפלי אל הריצפה, או שאולי את כן יודעת כבר.

כן, כולם מסתכלים עליך בזווית העין. כולם מבחינים. ספגת הרבה בושם בבדים אבל הריח של התשוקה חזק יותר. הוא חודר את הבגדים האלה מבפנים החוצה, עוטף אותך. הם מריחים. את יודעת מתוך המבט שלהם.

הם רואים אותך, ובמקום הבגדים הם רואים מעליך את הידיים האוחזות, הצובטות, המועכות. את המגע שלו שהוא החדיר בך ועכשיו את כל כך כמהה אליו. הם רואים את כל החורים בגוף שלך נפתחים כמו פרחים בשבילו.

הם יודעים בדיוק מה מסתתר מאחורי הצעד המהיר ברחוב. מאחורי הלגימה המהירה של הקפה.

הם יודעים בדיוק מדוע את הולכת פתאום לשירותים שם.

זה לא תמים כמו שזה נראה.

הם יודעים בדיוק מה את פורקת שם.

הם מריחים.

הם שומעים.

הם רואים את כולך.

ככה את רואה אותם.

זה התחיל בסוף. ובסוף, כל מה שהיה צריך כדי שזה יתחיל, זאת פגישה מקרית בבית קפה.

היא היתה כבר במקום אחר אז. מקום אחר בחיים שלה, ככה רצתה לחשוב, אבל ידעה שזה לא ממש ככה.

והמגע הקל, כף יד מעל כף יד, משחרר חום שהצטבר שם כל השנים.

אחרי שנסגרה הדלת, הדבר הראשון שהיא רצתה זה לא לראות את הקירות. להרגיש שאני עוטף אותה כל כך, שלא צריך עוד כלום. לשקוע עם המבט אל החושך הגדול שבין הצוואר לחזה שלי, ולשחרר הכל.

"כמה זמן זה ככה?" אני שואל. התשובה שלה כל כך אמיתית שהיא מביכה גם אותה.

ואני מלטף את הראש שלה ואומר לה להיות שם.

להיות לפני כל השנים האלו, במקום ההוא. המרחק ממני שנסגר עכשיו, סוגר גם את מרחק הזמנים. הזכרונות חדים בכל הגוף. מגע שבא מבפנים.

אני נוגע בה אז, היא מסתכלת עלי בעיניים ההן ויודעת.

"אני רוצה שתחדור אלי" היא אומרת, משם ועד לכאן.

"את בטוחה?"

בואי ניסע הכי רחוק, בלי לצאת מהחדר. נצא מהגוף, נצא מהדלתות שאנחנו משאירים בתוכנו תמיד קצת לא נעולות, תמיד עם סיכוי קטן, קלוש.

נעשה את הניסוי הזה, בלילה מאוחר, כשהעננים מכסים את השמיים והשמיכות שומרות עלינו ממה שאנחנו לא רוצים לספר.

הדבר שעליו אנחנו חושבים אחרי הנשימה שנרגעה מהאורגזמה, הדבר האחד שעולה לנו בדמיון כשאנחנו עוצמים עיניים אחרי שהסיפוק הגופני סיים לזעוק - הדבר הזה הוא הדבר שאותו אנחנו רודפים. הוא הדבר שמניע אותנו, שפרץ אל הזיעה שלנו מתוך כל העננים, לרגע אחד, החוצה.

כשאת עוצמת עיניים, את מרגישה את שתי הידיים שלי כמו ארבע. את מרגישה כל צמרמורת חשופה בגוף שלך. את מצליחה בקלות להישען על אדן החלון. את אומרת זה בסדר, זאת עיר זרה, קומה גבוהה, אולי רואים רק את הפנים.

זה בסדר, העיניים שלך מכוסות, אז את לא יודעת מה רואים.

העיניים שלך מכוסות.

אבל האם את יכולה לראות?