לפני 5 שנים. 28 באוקטובר 2019 בשעה 8:38
זה התחיל בסוף. ובסוף, כל מה שהיה צריך כדי שזה יתחיל, זאת פגישה מקרית בבית קפה.
היא היתה כבר במקום אחר אז. מקום אחר בחיים שלה, ככה רצתה לחשוב, אבל ידעה שזה לא ממש ככה.
והמגע הקל, כף יד מעל כף יד, משחרר חום שהצטבר שם כל השנים.
אחרי שנסגרה הדלת, הדבר הראשון שהיא רצתה זה לא לראות את הקירות. להרגיש שאני עוטף אותה כל כך, שלא צריך עוד כלום. לשקוע עם המבט אל החושך הגדול שבין הצוואר לחזה שלי, ולשחרר הכל.
"כמה זמן זה ככה?" אני שואל. התשובה שלה כל כך אמיתית שהיא מביכה גם אותה.
ואני מלטף את הראש שלה ואומר לה להיות שם.
להיות לפני כל השנים האלו, במקום ההוא. המרחק ממני שנסגר עכשיו, סוגר גם את מרחק הזמנים. הזכרונות חדים בכל הגוף. מגע שבא מבפנים.
אני נוגע בה אז, היא מסתכלת עלי בעיניים ההן ויודעת.
"אני רוצה שתחדור אלי" היא אומרת, משם ועד לכאן.
"את בטוחה?"