לפני 5 שנים. 27 באוקטובר 2019 בשעה 20:23
בואי ניסע הכי רחוק, בלי לצאת מהחדר. נצא מהגוף, נצא מהדלתות שאנחנו משאירים בתוכנו תמיד קצת לא נעולות, תמיד עם סיכוי קטן, קלוש.
נעשה את הניסוי הזה, בלילה מאוחר, כשהעננים מכסים את השמיים והשמיכות שומרות עלינו ממה שאנחנו לא רוצים לספר.
הדבר שעליו אנחנו חושבים אחרי הנשימה שנרגעה מהאורגזמה, הדבר האחד שעולה לנו בדמיון כשאנחנו עוצמים עיניים אחרי שהסיפוק הגופני סיים לזעוק - הדבר הזה הוא הדבר שאותו אנחנו רודפים. הוא הדבר שמניע אותנו, שפרץ אל הזיעה שלנו מתוך כל העננים, לרגע אחד, החוצה.