רק רגע

בסוף מגיע רגע ששנינו לבד, ששנינו נדחקנו לאותה פינה באותו מחסן באותו משרד.

ואני רואה את המבט שלה גם כשהיא אומרת משהו סתמי, או ענייני, או סמול טוק כזה. המבט לא משקר. ואני כבר יודע מזמן שהיא "כזאת", והיא גם כנראה יודעת.

והיד שלי הולכת קצת אחורה, ככה ישרה, לאט. ואז רצה קדימה ונוחתת לה על פלח הישבן עם הטייץ השחור. והמבט שלה בהילוך איטי אלי אחורה. אותו מבט, רק בלי הסמול טוק.

והידיים שלה כבר כאילו מתוכנתות, עולות למעלה ונשענות על הקיר שמולה.

ושוב היד שלי נוחתת על הישבן שלה. ונשארת שם לחפון ולצבוט קצת.

אני בולע את המבט הזה שלה. אני רעב למבט הזה כמו שהיא רעבה ליד שלי שצובטת ומושכת את השד שלה למטה.

שנינו רעבים, ושנינו שומרים על השקט. היא נושכת שפתיים. אני נושך לה את הכוס עם היד.

היא נופלת על הברכיים. אני מושך לה את השיער אחורה כדי לבלוע שוב את המבט הזה שלה.

השפתיים שלה רועדות כשהיא מחבקת את הרגל שלי.

ואני יודע, מעכשיו בכל פעם אקבל את המבט הזה כשאעבור ליד דלפק הקבלה.

וכבר חצי שעה את ככה. יושבת על הריצפה באמצע המשרד, ישבן על קרסוליים, ירכיים צמודות, גב זקוף, ראש למטה, עיניים עצומות.

אני צריך לעבוד קצת, אז שבי ותחשבי, אמרתי לך. תעצמי עיניים ותתרכזי. תחשבי.

את יושבת עירומה מבגדים, עירומה מהיום יום. נושמת עמוק וחושבת. חשופה אבל לא פוערת את גופך. זרמים שבתוכך לא פולשים אל העור. פעימות לב מעבירות את המחשבות לכדי תחושות עד קצות העצבים הכמעט חשופים.

כבר חצי שעה את יושבת, עירומה, יפה, מוגנת.

מבחוץ שקטה, עוצמת עיניים ונושמת.

ומבפנים מה?

אני לא יכול לתת לך את מה שאת צריכה.

זאת האמת הפשוטה והכנה, זאת האמת שההגינות מחייבת לומר.

קל להרגיש שאני נותן את מה שאת רוצה. אבל צריך להסתכל בעיניים - זה לא עניין של מה את רוצה, אלא מה את צריכה. לא כמישהו שאומר לך מה את צריכה, אלא את, והצורך האמיתי והפנימי שלך, שאת יודעת מהו בלי להתפשר בדרך.

והכי קל להיות גבר ולתת קצת ולקחת קצת, לספק ולהסתפק. אבל זה לא.

זה לתת קצת ולקחת הרבה.

זה לקחת הרבה.

וזה לא הגון.

ולהיות גבר באמת, זה להיות הגון.

אני לא יכול לתת לך את מה שאת צריכה. אלה החיים כרגע, זאת המציאות.

אני יכול להציע רק את מה שאפשרי. רק את מה שיש. לא להשלות ולא להונות. רק להביט בעיניים ולקוות שזה יתקבל בנפש חפצה.

יש לנו מילה אחת שאין לה צליל, ואין לה אותיות.

זאת המילה שנוצרת עם האחיזה שלי בך מאחור, עם הצביטה הקטנה בחזה, עם המכה הצורבת בישבן שלך, שמעלה זרמים אל הראש, עוצמת את העיניים, עוצרת את הנשימה, ופועמת את הלב.

הרגע המדוייק הזה, הוא מילה.

אין לה צליל, ואין לה אותיות.

אבל היא מילה שאת אומרת, בהרגשה שלך, ובמשמעות שאת נותנת לה.

תמצאי לזה רגע במהלך היום. באמצע השיגרה והעיסוקים. תנעלי את הדלת ותתפשטי. לא חשוב איפה את. תהיי עירומה לדקה, שבי על הריצפה, עצמי עיניים, קחי נשימה עמוקה, ותכתבי לי רק שתי מילים משם. 

אני רוצה לדעת מה הן.

את עכשיו מכינה ארוחת ערב, או שותה כוס קפה כדי להירגע אחרי כל היום הזה. עוד מעט גם הוא יגיע, תחליפו נשיקות ותדברו על מה שהיה כל היום. הוא יחייך, גם את. ותתאפקי.

תתאפקי לא לספר לו, תתאפקי לא להסגיר כלום גם בחיוך או בתנועה קטנה.

תתאפקי כמו שאמרתי לך להתאפק בבוקר, כשהגעת למשרד. להיכנס לשירותים, לגעת בעצמך, אבל לא עד הסוף. להתאפק.

כמו שאמרתי לך אחרי שעה להיכנס שוב לחדר אחר במשרד שלך, ושוב לגעת, ושוב להתאפק.

כמו שאמרתי לך בכל שעה לעשות את זה.

במשרד, בשירותים של המשרד, בשירותים של בית קפה, בחניון.

במקום המבודד ההוא שאליו כיוונתי אותך, רגע לפני שהשארת לי שם את התחתונים הספוגים.

תתאפקי עד שהוא יאכל, ינוח, יתקלח.

ואז תגעי בו, והמגע שלך יצמרר אותך. אל תתאפקי. תלטפי אותו, תנשקי אותו, תפשקי את עצמך לקראתו, תרכבי עליו, תרגישי אותו ותרעדי כשהוא בתוכך.
ותרגישי אותך כמעט רואה אותי מחייך מעליך.

החושך לא הספיק. כיסיתי את העיניים שלך עם הידיים שלי. הקמטים על הסדין החם הם שיקוף של קמטי החלום שלך.

בוקר טוב.

יש כאלה שחיים בחוץ כדי להזין את הפנטזיה.

ויש כאלה שהחיים הסודיים שבנפש שלהם מניעים את כל מה שהם עושים בחוץ.

לפעמים אני לוחש לך "ילדה", והמבט שלך יודע ורוצה. כי זה לא עניין של גיל. זה עניין של עד כמה פתוח אצלך הלב.

להמתיק רגע קטן, להביט ימינה ושמאלה באמצע יום עבודה, לגנוב דקה אחת של פעימות לב. האצבעות קצת רועדות, את מקלידה את הסיסמה, את מסתכלת מסביב, את מרגישה את המילים.

את מחייכת.

לא רק בפנים, בכל הגוף.