רק רגע

קשה להסביר איך מתקבעים הרגלים. איך משהו שהיה פעם אחת הרפתקאה, ניסוי, לפעמים קוריוז, הפך לטקס קבוע.

היינו עושים הליכות. בהתחלה הליכה איטית, קצת סיבובי ידיים לחימום, קצת צעדים גדולים, מתיחות, ואז הליכה מהירה, כמה קפיצות, דברים שמהצד נראים מצחיקים, אבל לא אכפת לך כי אתה מרגיש שאתה ספורטאי ונראה ככה.

ובסוף המסלול היה את המקום הקבוע שלנו, שבו היינו מתפשטים, וככה עם כל הזיעה נצרבים בסקס חזק ויצרי. כמו חיות.

ולא אכפת לך איך זה נראה, כי אתה מרגיש חם וחד.

ולא אכפת לך מהריחות והזיעה, ולא אכפת לה מהתחתונים הספוגים שהיא השאירה שם.

עד שכיביתי את האור בחדר השינה, הנחתי את היד שלה על הערווה החשופה שלה, ואמרתי לה לאונן בזמן שאני לוחש לה על מה שקרה לאותם תחתונים, ולמי שמצא אותם, ספוגים בזיעת פות חם ושמן, מספרים לו סיפור שמעורר אותו כמו שהמבוכה הזאת מעוררת אותה.

ורציתי שגם זה יהפוך לשיגרה ולטקס, אבל זה לא קרה.

קשה להסביר איך מתקבעים הרגלים, וגם איך לא.

איך פעם אמרנו שהכוח שלנו יחד הוא בכמה שאנחנו שונים, משלימים זה את זה. איך כמה שנים עברו בנפרד, ואנחנו פתאום מבינים שאין הבדל. כי אף פעם לא דיברנו על מה שאנחנו באמת מרגישים. ובסוף הדרך, אחרי כל עול הימים, אנחנו מספרים את אותם הדברים, מרגישים אותו הדבר.

ואולי אין באמת הבדל בין אז לעכשיו.

שעה מאוחרת, חשוכה, אף אחד לא רואה, אז זכרונות עולים. אפשר לכתוב, שעה מאוחרת, אף אחד לא קורא.

זה היה קצר ואמיתי. עמוק כמו עובי הגוף שלה, רטוב כמו כנות התשוקה שלה. כמה היא התאמצה אצלי לענג, לדעת שהיא טובה, לא לוותר.

ואצלה הציגה בהתרגשות את ארגז הצעצועים שלה. והנחתי עליה יד שתרד, לא על הברכיים הנוחות. לכריעה, על קצות האצבעות, ברכיים כפופות, פות שמאיים להיפער ולנטוף. מאמץ שיווי משקל שמנדנד את שדיה הנופלים בכבדות והצמאים לסערת הידיים החשופות. הארגז נשאר דומם, צופה מהצד בשקט. והמשיך להיות שקט גם כששכבנו במיטה והיא צמאה ליד המחבקת.

וידענו שמהחיבוק הזה כבר נמשיך ברחובות נפרדים.

התלבשתי וחציתי את הכביש לעיר אחרת, והיא התלבשה וחצתה את דרכה, כך שמעתי, להיות המלכה, השולטת, הדורשת ומקבלת.

ואז גם זה נעלם ממני.

אנחנו לא טובים בלשמור קצוות פרומים. תמיד מנסחים פתרונות וסופים, לא למען המטרה הנעלה של האמת, אלא רק כדי לישון ולהמשיך לצעוד מחר.

לילה טוב.

בסוף זאת לא הרגשה, אפילו לא זכרון של הרגשה. זה הזכרון הקלוש של איך את אמורה להתנהג כשאת מגיבה להרגשה ההיא.

ובסוף את מתגעגעת להרגיש שוב את הכאב ההוא, האמיתי.

והנה בחצות הלילה, כשהכל כבר נרדם, אני מתעורר ומחזיר בשקט את הכל למקום. כל דבר חוזר להיות כפי שהיה, מונח בשקט במקום שלו.

והכל בסדר אצלך. את לא יודעת בכלל שהוא נעלם משם עד עכשיו.

זאת הליכה זהירה, עדינה, לוליינית. להישאר הפעם שקט בתוך הצעקות, כמו להביט לכיוון אחר, אולי גם שם יש שביל שמחזיר הביתה. 

אולי אין הביתה. אין יעד. הכל הוא רק המסע. 

זה לא שכר ועונש, אבל הכל יחסי. לפעמים את בעמדה הנפגעת ולפעמים הפוגעת, גם בלי שתרצי.

יש רגעים שהכל מתחיל להסתדר ולהירגע, ואז אתה מרים רגליים מאובנות מכאב, עוצם עיניים ונרדם לתוך הצעקות שממשיכות בתוך הראש.

לראות פתאום את כל מה שהיית יכולה להיות בלעדי.

לעמוד בשקט מול כל זה. להקשיב.

בואי לישון.

כל כך הרבה מנורות, ועדיין אין אור. הושבתי אותך בשמש לחדד לי את כל העפרונות הצבעוניים. אחד אחד. ועם כל צבע שהתחדד העולם היטשטש בעיניים שלך שהזיעו מאור השמש.

יש מחיר לכל דבר.

אחר כך תציירי לי את כל זה.

אף פעם לא באה בידיים ריקות. תמיד איזה שוקולד, משהו קטן שמתאים ליום ולשיחה האחרונה.

מכל אלה נשאר רק דבר אחד, קטן.

רק המבט שאני רואה בכל זוג עיניים.

יום הולדת שמח.