רק רגע

ככל שעובר הזמן התגובה הופכת צפויה יותר. לפעמים כבר אין בה צורך. היא מונחת בתוך הראש, מוכנה מראש. ככל שאין בה צורך, כבר אין רצון לעורר אותה. נמנעים. שומרים על השקט.

החיים לא עוצרים, את מנמיכה את העוצמה כדי שיהיה יותר שקט, אבל השיר לא מפסיק. הוא ממשיך להתנגן ולהתקדם מתחת. גם כשאת לא שומעת. גם כשאת לא שם.

כבי את הנרות בחיוך. לא תהיה ברירה וייכנס אור אמיתי.

ניסיתי להיות טוב השנה.

היה קשה.

לא הצלחתי.

אבל יש רעים הרבה יותר ממני.

ניכנס למנהרה הזאת הפעם חכמים יותר ושקטים יותר.

כשאתה כמעט מאבד משהו, אתה מתחיל לשים לב לכל רגע כזה שבו אתה כמעט מאבד משהו.

כשאתה אומר שיש מה להפסיד, אתה רואה את כל מה שאתה מרוויח.

כשאתה אוחז בציפורניים באדמה שתמנע את הנפילה לתהום, אתה לומד להרגיש את הכוח של קצות האצבעות.

שנה כזאת.

שנה טובה יותר.

כל מה שאמרתי לך שאת בוחרת לנו אני זה שבחרתי לעצמי.

כל מה ששברת בלי לרצות אני זה ששברתי בכוונה.

בטעות.

כל מה שאמרתי היה של מישהו אחר.

החושך השקט חשף את זה.

שימי מוזיקה של תקווה, שלא תשמעי את המילים שיוצאות מתוך שינה.

בגיל מסויים מתחילים בגוף כאבים קלים ועמומים כאלה. במקומות קבועים. אתה בודק אותם מדי פעם לא כדי לראות שהם עברו, אלא להיפך - לוודא שהם עדיין שם. משהו קטן בקרסול, איזו דקירה בכתף, כאב בבוהן רק כשהיא מכופפת (ובכל ערב, כמו טקס, אתה מכופף את הבוהן לבדוק).

כבר לא זוכר ממה התחיל כל דבר,  הזיכרון עמום ומטושטש כמו הכאב, אבל זוכר שהיה משהו, משהו שהיטשטש וכמעט נעלם, רק כדי לחזור, מטושטש. עמום.

את יודעת, כמו שקורה לפעמים גם בנפש.

מתאמן על היכולת לא לראות הכל. לא להבחין בכל דבר קטן שקורה סביבי.

לרוץ למרחקים ארוכים.

לנשום לפעמים.

האם אפשר לשמוע בכי ולהתעלם כי הוא של ילדה של מישהו אחר?

העולם של היום מלא בציפיות, בתחרותיות, בתיסכול אבל מצד שני בנחמות קטנות שאפשר לקנות ממש בזול באינטרנט או בחנות הסטוק השכונתית.

פגשתי שם היום אישה עבת בשר, מעבר לגיל העמידה ועל הגבול שבין ירדה לרגע מהבית ולא איכפת לה לבין מוזנחת במודע.

והיא חייכה אלי כשהסתכלתי עליה, חשבתי מתוך מבוכה או שהיא מפלרטטת ככה וזאת פנטזיה שלה, וחשבתי על כל הקעקועים והפירסינג שלה, אולי זה בגלל שהיא שונאת את הגוף שלה בגיל העמידה, או מנסה להרגיש צעירה מעבר לגיל העמידה.

ואז נזכרתי שגם אני כבר מעבר לגיל העמידה.

עכשיו הסערה כבר לא מפסיקה. כבר נכנסתם עמוק למערבולת הבלתי פוסקת. אתה חותך בה והיא חותכת בך. אתה מפגיז את הגבולות שלה והיא מודדת את שלך. כמו ראי מול ראי, כמו מעגל של אש, וברגע האמת אתה רואה שכל התקוות שלך נשרפות בו. ברגע האמת אתה מנסה לעצור ולא מצליח, וכל מה שאתה רואה בה זה את דמותך שלך.

תני לעצמך לפעמים לנשום את האוויר שאת צריכה, גם במחיר הכבד של בריחה מכל מה שמגן עליך, כשהוא חונק מדי.

את הולכת נגד הרוח. מתאמצת בכל הכוח ולא מצליחה לשנות את זה בעצמך.

את לוקחת יום חופש, לנקות את המחשבות ולנוח מהמאמצים. אולי זה יצליח להזיז משהו. אבל כשנחים ככה הכל נעצר ונשאר במקום. שום דבר לא יכול להשתנות.