רק רגע

זוכרת שבכית? שרעדת? שהקאת מרוב פחד?

ישבנו מחובקים על הריצפה המלוכלכת.

נושמים את החיים.

אני מחזיק בובות חרסינה קטנות, יקרות, שבירות.

כל סיפור אישי שמישהי בחרה לשתף איתי, כל קושי או צער, או התלבטות שלא תמיד יש לה תשובה, שלא תמיד בכלל מחפשת תשובה - כל דבר כזה הוא אינטימיות עמוקה יותר מכל עירום.

מישהו שאני לא מכיר כל כך טוב ישב לדבר איתי, שם את הלב שלו על השולחן. חשוף, מוכן לשריטות, לדקירות. חשוף להגנה מהן.

כל רגע כזה הוא רגע שבו אני מחזיק עוד משהו שביר, יקר מאוד. עוד רגע שבו אני לומד כמה זה לא מובן מאליו.

רגעים כמו שמש בין העננים, כמו רוח קלה בחלון. נבט חדש בחול קשה ובלתי אפשרי. אפילו זרם מים שבא להשקות יכול להפיל.

תשמרי על זה.

זאת לא חוכמה להיות רק האריה ששומר. אבא צריך להיות גם זה שמזהה מתי צריך לשמור.

וזאת לא חוכמה לזהות את זה רק כשצריך להגן מפני אחרים. צריך גם לדעת לא לחזור על זה כמו הד.

בסוף לכולנו מתפוצצות העיניים מכל הצעקות. הסוף של הצעקה שלך הוא מה שיש לך בפנים, כשהוא יוצא החוצה, כדי לוודא שיש לך מקום, שאת שייכת.

ולפעמים, גם כשאנחנו ישנים בנפרד על מיטות, אנחנו ישנים יחד על הריצפה.

בסוף מישהו יתן לך בדיוק את מה שחסר לך. תרגישי שהנה הוא ממלא את החלל, נכנס באמת, מעניק בלי שאלה את כל מה שנמנע ממך, כל מה שאף פעם לא הסכימו.

בסוף תמצאי אותו.

אבל בסוף בסוף, תביני שהוא מצא. לא אותך, אלא את החוסר שלך. את מה שחסר לך הוא מצא. ומה שהוא נתן זה מה שרצית, אבל לא מה שהיית צריכה.

אולי זה המסע.

רגע לפני התהום אתה מצליח להושיט יד ולמשוך את היד שלה.

מנקה את עצמך מכל השאר, אתה תזרוק הכל ותשכב על הבוץ בשבילה.

לפעמים אנחנו מצליחים לראות את הילדים שלנו. לראות אותנו בתוכם כמו ראי. ואנחנו אומרים הנה התיקון שלנו, הנה ההזדמנות שלנו לכוון אותם שלא יצברו את כל מה שמכביד עלינו. והם מסתכלים עלינו ולא יודעים להגיד לנו שזה הלימוד שלנו, הראי שלנו, וההזדמנות שלנו לכוון ולשנות לא רק אותם, אלא את עצמנו.

בסוף היום יש עוד רגע אחד של אור, לפני שסוגרים את החלון. לא לישון עדיין.

לפעמים בלי תכנון פורצת ממך החוצה תחושה כזאת חזקה ומטלטלת, שאת צריכה אחר כך להתחפר שבוע בשתיקה כדי להתאושש.

מזל שאת שוכחת את זה אחרי יום.

רק בלילה, בשקט, כשחוזרים הכאבים הישנים, אתה מבין כמה התקדמת מאז.

אני מתחיל בקווים כלליים

מנסה להגדיר את צורת הגוף במרחב

מרפרף עם העיפרון, כמעט לא נוגע 

חוזר שוב ושוב לדייק את זה יותר

אני מחזק את אותם מקומות שצריכים להיות הגבול

חותך אותם מתוך הרעש הלבן שמסביב

אני מתעכב על תווי הפנים, על המתח בידיים

מתקן עד שמגיע למבט

מבליט חולשות שהסתתרו בתוך כל מה שמיותר

מורח ומותח צלליות של נשימה ושל תנועה 

אני חותך ומסדר את הקווים שבחוץ

כדי שתרגישי את מה שהם מזרימים לך פנימה.

את לא ציור של קו דומם

את עכשיו הכוח שמשלים במדויק פער שנחתך סביבך.