רק רגע

כשאת אומרת "כן"

למה את מתכוונת?

- "ומה אם פתאום תגלה שכל זה היה בעצם חלום?"

 - "ומה אם את פתאום תגלי שלא?"

יש ימים כאלה. כל דבר קטן הוא מאבק. כל מילה היא מלחמה. כל צורך הוא קרב עקוב. מבוקר ועד חשכה.

והמלחמה הזאת מותירה אותך עם נפש מותשת, ועם גוף כואב.

שינה לא תעזור.

בפיקניק ההוא, בין הסלטים והלשמור שהילדים לא יברחו רחוק מדי, בין שיחות החולין לוויכוחים העקרים - פתאום כמו תבלינים, כמו אבקנים, פיסות קטנות של רמזים. הפאזל לא שלם אבל קצת מתחבר יותר, פתאום הגבר הזה של זוג החברים של החברים, המכרים שהגיעו לא מוכרים, פתאום הוא יותר מדי דומה למילים שאת כבר מכירה ממנו בלילות.

ובדיוק כשהלב שלך מחסיר פעימה, את רואה את המבט שלו מחייך.

לאט לאט כל השבילים שסללת יתרחקו אל אופקים חדשים. לאט לאט כולן ילכו מהמבט שלך אל מבטים של אחרים. ואתה רק תקווה שמשהו מהמילים שלך נשאר איתן. שמשהו ממשיך ללוות אותן בדרך.

תספרי איך את רוצה

שירתק אותך, שישתק אותך,

שיחדור מאחור, שיחנוק, שיכאיב,

שיקיז ממך דם וזיעה ורוק ורעד על הריצפה,

שיחתוך, שיצרוב,

ממילא כבר כאבת כל כך טוב...

אבל את הרעב לחיבוק וליטוף על הראש,

את הרוגע שמכאיב באמת,

תחביאי עמוק.

הוא אסור, הוא סוטה, הוא טאבו.

כבר עמדת חשופה ועצומת עיניים, עם הידיים מוכנות. כמעט הרגשת את המגע המתקרב.

הנחתי את צמידי האיזוק בצד. החזרתי את החגורה והמקל לקופסה. הרגשת את הנשימה שלי כשלחשתי לך באוזן משהו.

ובכית.

ולפעמים אני רוצה לשחרר. להניח לך. זה יהיה הכי קל.

זה יהיה הכי קשה. כי זה לשחרר אותי. זה להניח לעצמי.

אמרת לי שבכל ציור שלי אני נמצא, כי הוא יצא ממני.

ולא ידעת שבכל ציור שלי גם את. 

כי זה לא משנה כמה את מצליחה.

כמה מביטים בך.

כמה את אוהבת את עצמך.

כמה את יפה.

כמה את חזקה. 

מה שחשוב זה שאת כל זה לא סתם.

אלא שאת כל זה כשאת דווקא בפינה הכי נמוכה וחשוכה וכואבת וזועקת ומדממת ודומעת שלך. הכי שאפשר.

כי את הכי שאפשר.