מתחילה מחדש

          אתה היאנג בתוך היין שלי

                            }{

          השדים שלי הלכו לישון        

        ועכשיו הגיע התור שלה בחיי

                        שלווה 

לקוחה שביקשה עזרה במשהו.. 

אני: תעבירי לי את הטפסים של השולט האחרון שלך...

היא: של מי??

אני: &%₪#@*₪%

יצאתי מזה איכשהו :)))

ככה זה מהבוקר .....

קלמזית שאני, כבר אמרתי!

(ציטוט: קלמזית זה חמוד)

מחייכת 

הודעת "הבוקר טוב" שלי היתה קצת שונה היום...

בוקר טוב אדוני שלי

קמתי עם כאב למטה... ממש כאב פיזי! 

יש בי צורך בזמן האחרון להגיע לקצוות, קמתי עם הזדקקות להצלפות. בא לי שתיקח אותי, תקשור שעות ללא תזוזה ותעשה בי כרצונך. ממש צריכה, עד כאב.

** יש תקופות שבהן הצורך לבדס"מ מתעצם מתמיד, עד כאב. בהן הצורך הבסיסי, האפל שלי מאיים לקרוע לי את העור.

תקופות שבהן הרצון לקצוות מועצם. 

צריכה שתיקח אותי לשם

שתרגיע את הכאב.

שלך. 

עוד ערב איתך,  זה מדהים, גם אחרי כל החודשים האלה, אני עדיין מתרגשת בכל פעם בדרך אליך... סמס קצר, מספרת שכבר מוכנה ויתכן ואקדים ומקבלת מענה: 

זה ערב רגוע

עדיין עובד על הפרוייקט
חייב לסיים
אין לונה פארק היום
תכנסי למוד של ילדת בית

ואני רק מחייכת :))

כי זה לא משנה אם אני מגיעה אליך במוד של כלבה מיוחמת, חתולה מגרגרת או ילדת בית

בסופו של דבר חשוב שזה איתך, שוב...

להכין לך ארוחת ערב קלה, לשכב בספה לידך, בתוכך ולראות איזה תוכנית זניחה, להירדם ככה, לעבור למיטה ושם לצחוק עוד שעה על "בולה בולה איפה את", להרגיש אותך בפה שלי ושוב להיות מחובקת כשבראש שלי עובר המשפט ההוא פעם אחר פעם (ולא בגרסת אתה לא מבין)

אז אני מחייכת :) 

וזה עושה לי טובבבבב כלכך!! 

מתברר שאני מתפקדת לא רע גם על 99 קמש (ולא צריכה להילחם בזה כי זה נכון כלכך).

מרגישה רכה מולך לאחרונה (וזה מפחיד אותי קצת)

מרגישה יותר שלמה.

הלוואי והתחושה הזאת תאפוף אותי כל הזמן ואוכל להאחז בה ברגעים ההם... 

}{  

לאחרונה אני מגלה שיש 2 "אני"

המוכרת לי כלכך:

האישה - החזקה, ההגיונית, העמוקה, הפרגמטית זאת שרואה את החיים כפי שהם, בצורה הגיונית ויודעת לנתח אותם, לייעץ ולהתייעץ.

ויש ה"אני" החדשה שלומדת אותה מדי יום:

הילדה - אני של הבדס"מ. והיא שונה כלכך מפעם.

אני שמאפשרת לעצמי להיות ילדה קטנה, שמנסה לשחרר, לתת לו את המושכות. הילדה הקטנה שלעיתים טוב לה לא לחשוב יותר מדי ולעשות ולהתנהג בדיוק כמו שהוא רוצה. להסתכל עליו ולדעת מה הוא מרגיש לפי שפת הגוף או העיניים שמביטות בי. הילדה שאוהבת לרצות, הילדה שאוהבת להיות שלו ובשבילו, לטפל בו. 

ומהצד השני של הילדה קיימת הכלבה.

מולו כלבונת קטנה, שרוצה לשים את הראש על ברכיו ולהיות מלוטפת, או להתמקם למרגלותיו ולהרגיש את השקט המשתלט במקום הנמוך הזה.

זו שמתחברת לכאב, לסימנים שמלווים ומשאירים אותו עוד עליי גם כשהוא לא לידי, הכלבה שמעצימה אותו כלכך ומכתירה אותו בכל פעם מחדש למלך שלה. 

יש עוד צד לכל זה, הצד שהכי קשה לי לקבל, הצד שאני לא מכירה בי. לא באישה, לא בילדה..

הכלבה. כלבת אלפא שעומדת על 2 רגליים אחוריות, חושפת שיניים ונלחמת על הטריטוריה שלה מלחמת חורמה. כלבה רכושנית, כלבה קנאית. זאת שמורידה מסך ולא רואה אף אחד מולה זאת שצריך לקשור לעמוד אחרת היא עוד רגע נוגסת בבשר של מי שמולה וקורעת אותו לגזרים. ברגעים האלה, יוצאת מאיזון, משתלחת, יודעת שזה יעלה לי בסימנים ועדיין.... 

יש משהו איתך שגורם לי מצד אחד להניח לאגו הגדול שלי ולהיות במקום האמיתי שלי, בלי מסכות, לחשוף את עצמי מולך ולתת לך לראות גם את הצדדים הפחות מחמיאים

ומצד שני גורם לי לאמוציות גדולות כלכך, תחושות שאף פעם לא הכרתי ולא תמיד אני אוהבת בי. 

ודווקא במקום של היררכיה גדולה אני מוצאת דואליות לא פחות גדולה - ההכלה. 

היכולת שלי להכיל אותך על כל המורכבויות שלך, הצרכים והרצונות ומאידך היכולת שלך להכיל אותי על כל צדדי, כולל אותו טירוף.

לפעמים אני תוהה, זה הרי היה קיים בי לא יכול להיוולד פתאום אבל משהו איתך מוציא אותו החוצה, כמו שאף אחד לא עשה זאת לפני

האם אתה מודע לזה?  

חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ, מִבְּלִי לַחֲשֹׂךְ אֶת אַהֲבָתוֹ 
מוֹשִׁיט אֶת שַׁרְבִיטוֹ, לְכָל הַפּוֹשֵׁט יָדוֹ 
עַיִן לֹא מַעְלִים, מֵעַל צֹאן מַרְעִיתוֹ 
גַּם כְּשֶׁאָנוּ שִׁבְרֵי כֵלִים, עוֹדֵנוּ כְּלִי חֶמְדָּתוֹ 

תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה, 
בֵּיתוֹ צָפוּף לִרְוָחָה, 
מַמְצִיא לָנוּ מְחִילָה, לֹא רַק בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה 
לְךָ דוּמִיָּה תְהִלָּה 

יָדָיו רָב לוֹ, וְאֵין רֵאשִׁית לְרֵאשִׁיתוֹ 
גַּם הַשִּׁירָה כְּחוֹל הַיָּם, הִיא רַק מִקְצָת שִׁבְחוֹ 
לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין, מַנְהִיג אֶת עוֹלָמוֹ 
וּמִלִּפְנֵי הַמַּלְאָכִים, דּוֹרֵשׁ בִּשְׁלוֹם עַמּוֹ שפחתו...

באתי אליך מוצפת.

באתי אליך מלאה ברעשים ומחשבות

אין לי מושג למה עכשיו, דווקא אחרי הימים הנפלאים שעברנו בחג, הבטן כלכך כואבת.

מוצפת!!

סמס קטן שאני פה והוראה לחכות לך עם הפנים לדלת.  יודעת שזה יכאב הערב, כבר לחשת לאזני (או כתבת לי) שאתה חושב שאני זקוקה לכאוב, בשבילך ובמיוחד בשבילי.

מתקרב אליי, מריח אותי, שם כיסוי עיניים וגאג בפה ואז מתחיל לגעת בכולי, כמו לחדד חושים אחרים. מרים את השמלה (באתי מוכנה.. כמו זונה טובה, ללא תחתונים. מוכנה עבורך... תמיד).

מלטף, ממשש ואז בלי להתריע, הקין כבר מורגש באחורי, פעם..פעמיים..שלוש, כמו מכין אותי לבאות.

תופס את שערי, מוריד אותי על הברכיים, מרגישה כלכך במקומי שם לרגלך והיד מיד נתלית בהן, נאחזת מחבקת. מוביל אותי לסלון, ממקם אותי ומסביר כי ההתנהלות האחרונה שלי, לא במקומה, לא מתקבלת ומובילה לעונש שיכאב.

מתחיל להצליף. תחילה עם השוט, עוד ועוד ועוד ואני מכורה לכאב הזה, לרצועות העור שנוגעות לי בבשר, שמסמנות אותו, הופכות אותו לשלך.

לרגע עצרת. אמרת שזו ההקדמה ואקבל 100 הצלפות חגורה - 50 מזו שמטילה בי אימה ועוד 50 מזו שעל מכנסיך כעת.

וזה מתחיל...

ואני סופרת, אתה מתבלבל בספירה ואני מנסה עם הגאג והאצבעות להסביר, שואל... כמה? 12? אני מהנהנת ואתה ממשיך.. 8-9-10...

מי מחליט פה על הכמות?

וזה חותך את הבשר, כל הצלפה מוציאה ממני רעש אחר, כל הצלפה מגיעה בעוצמה אחרת, לעיתים נסבלת לעיתים כאילו חודרת ומגיעה לאיברים הפנימיים. ואתה עוצר!

מלטף אותי במקומות המסומנים, נותן לי רגע להרגע לפני שמתחיל שוב, מביא פחית קרה מעביר על העור, פותח... שותה וממשיך.

והכאב, הכאב הממכר, הכאב שמנסה להכיל, מתפתלת, מזילה ריר (לעזאזל הגאג הזה), משמיעה קולות ורטובה, כלכך רטובה.

ושוב עוצר.

שם בין רגליי את המאיץ, מפעיל וחוזר להצליף ואני? הגוף בוגד בי. הוא כואב ואוהב את זה כלכך, יש לו חיים משלו... מרימה יד, מבקשת לגמור

תגמרי זונה!!! רועדתתתתתתתתת

עוצר שוב. שם אותו בין רגליי, ודוחף אצבע לכוס, לתחת.. לא עוברות להן 2 דקות ושוב, מרימה את היד (ממתי זה הפך להיות מהיר כלכך, אחת אחרי השניה?). לכמה הגענו? הפסקתי לספור. אני זזה, ונוהמת...

עצרת. 50!!

שופך עליי מתוכן הפחית, הנוזל מוסיף לרטיבות ומרגיע קצת את העור.

החגורה מוחלפת ואחרי שספרת עוד 10  הבנת שהחדשה  לא עושה את העבודה מספיק טוב וחזרת לקודמת.

מתחילה לספור ...

2...3... מתפתלת, נוזלת, צועקת מבפנים (לא מוציאה הגה), הדמעות נוזלות. תבכי זונה, אבל אני מפסיקה. 

מבקש שאתיישב על הברכיים ושם יד על צווארי המשתוקק וממתין בסבלנות לתורו.. ואני עפה, אני חולמת, נכנסת לעולם המקביל ואז חוזרת. מבינה שאני בין זרועותיך ומרגישה את הלב שלי קופץ, שמח.

הכאב שוב מתחיל, 30 אחרונות...

מרגישה עכשיו מחוברת לגוף שלי, מחוברת לכאב אוהבת את החגורה. אתה סופר אותן ואני לא זזה, לא נוהמת יותר. נהנת מכל מגע של עור בעור, מכילה את הכאב, מחוברת אליו. הוא שלי ואני..... שלך!!!

שעה אחכ כשהגוף שלי מחובר לשלך, אתה מחבק אותי, ואנחנו צוחקים, בתוך האינטימיות המדהימה הזאת, הלב משתחרר לו לאיטו ואני חוזרת לעצמי.

תודה  אדוני }{

באת אלי את עיני לפקוח, 
וגופך לי מבט וחלון וראי, 
באת כלילה הבא אל האוח 
להראות לו בחושך את כל הדברים. 

ולמדתי: שם לכל ריס וציפורן 
ולכל שערה בבשר החשוף 
וריח ילדות ריח דבק ואורן 
הוא ניחוח לילו של הגוף. 

אם היו עינויים - הם הפליגו אליך 
מפרשי הלבן אל האופל שלך 
תנני ללכת תנני ללכת 
לכרוע על חוף הסליחה. 

אתה ואני

כל השאר תפאורה

❤