דברים שרואים מכאן

יפות המילים.

יפות עצוב,

כי לא נשאו את התוצאות...

וזה עליו.

וזו בדיוק הבעיה:

הכל עליו.

ואני מתבוססת, כמו מפגרת

הוא הבעיה שלי

והוא הבעיה שלו

ואני לא בעיה שלו, רק שלי -

חוץ מהניוזלטר השבועי, כמובן :)

יוצא שכל שסופ"ש אני שולחת מייל, שלא נענה.

מעין ניוזלטר שבועי לעדכן שעוד לא בסדר.

קומפולס. חסר תוחלת, כנראה.

(*לא כנראה "אולי", כנראה "כמו שאנו רואים")

אני חווה, מתמודדת, נעצבת, ממשיכה...

מה מניע את השליחה?

מה שתמיד מניע -

השתוקקות, צורך, רעב,

אני עדיין ממשיכה להראות את כל הקלפים, גם כשאף אחד לא מסתכל לראות אותם.

(*"יפות המילים, יפות עצוב" - נקסט טיים, רימיינד מי!)