כאן בדיוק אני נשלטת.
במקום הזה, בנקודה הזו.
פה, זה מוכר לי מלפני ולפנים, טרם למדתי איפה יותר נעים לי.
נשלטת על ידי הרצון שלי. הצורך. בך.
מניחה את עצמי פה. בפנייך.
כל כך רוצה להינטל בידיך.
מטילה את עצמי למולך, שוב ושוב.
בוא, תיקח, תעשה, משהו, כל דבר.
רוצה להינטל בידיך ולא מקבלת את זה שאתה לא רוצה ליטול.
וכאן, מילימטר נוסף מעבר, אני כבר לא נשלטת. לא בידיך ולא על ידי עצמי.
*הילד אמר לי בזמנו "את חייבת ללמוד להשאיר טעם של עוד. תני לי הזדמנות להתגעגע." ואני לא הצלחתי לשמוע דרך ענני השגעת.
**הילד אמר לי בזמנו המון דברים שניסיתי לשחזר בחצי השנה האחרונה. תקוות שווא לתיקון, כאילו אם אצליח ליישם הפעם זה יהפוך אותך ואותי למשהו עם עתיד.
***אולי הייתי צריכה להתייעץ עם הילד. אין כמו עצה של דביל להומואית. ילד, אתה חסר. אתה וארבעת הנקודות שלך....
****הסימנים הכחולים שהשארנו אחד על השני עברו אחרי כמה שבועות. הצלקות שהשארתי לו בגוף לא, גם אלו שהוא השאיר לי בנשמה עוד שם