משהו לא בסדר. אני בחוץ בשעהשש וחצי בבוקר, בוכה ומנסה לשים את האצבע על החלק הרופף בנפש שלי.
המון גברים מצאו אותו לאורך השנים. גברים שיודעים למצוא ולנצל אותו מריחים אותי ממרחק, אני מתנה לאנס המנומס. אני עוברת ליד גבר שחולף ברחוב, הוא עוצר ומביט לרגע בחצאית שלי, קולט שהיא קצרה מדי, בטוח שואל את עצמו האם אני באמת בלי תחתונים או שיש שם משהו בצבע הגוף (אין). אצלי בראש ניצתת התקווה שהוא רואה אותי ככלי דומם לסיפוקו. אם היה נוקש באצבע ומחווה לכיוון הסמטה הקרובה הייתי באה. הוא ממשיך בדרכו.
עוברת ליד ערימת אשפה ברחוב. היי, אשפה. את מבינה אותי. גם בך השתמשו וזרקו. אולי אצטרף אלייך. הכוס שלי מדגדג. מדמיינת את פלג הגוף התחתון מבצבץ מתוך ערימת האשפה, עירום וזמין לשימוש. יוצא ממני צחוק פתאומי, קצת מוזר ומפחיד. החלק הרופף קצת חורק כרגע כנראה.
האפשרות הטובה ביותר היא גבר שיחזיק אותי טוב טוב מכל הכיוונים, ככה שהחלק הרופף לא יזוז. האהוב היה כזה, עד שהפסיק להיות כזה. הייתי יוצאת מסשן של שעות איתו, כואבת, בוכה, מכוסה בחומר סיכה מעורבב בנוזלי גוף ומרגישה רגועה, נקיה, כמו עקרת בית מושלמת בסיטקום ישן.
הגמרתי את עצמי עכשיו. נשענת על קיר, יד אחת מקלידה בטלפון, השניה בין הרגליים. אין מסביבי הולכי רגל. מכוניות עוברות בכביש. הלוואי שאחד מהם יחשוב שאני זונה. אם מישהו מציע לי הצעה עכשיו אני באה איתו, רק בחינם. זה מה שעבר לי בראש כשגמרתי.
מתחילה להתעייף. אחזור הביתה. מחכים לי שם שני מדהימים שמאוהבים במסכה שלי. זה מספיק לי כרגע. הכי טוב שיש לי בשלב הזה. אולי אצליח לישוו קצת, ואולי יענגו עוד קצת את הכוס הכאוב שלי. אני אציע את עצמי והם יבחרו.