מה זה קשור?

“The ties that bind us are sometimes impossible to explain. They connect us, even after it seems like the ties should be broken. Some bonds defy distance, and time, and logic. Because some ties are simply… meant to be.”
― Mahatma Gandhi

אתמול, בפעם הראשונה, נקשרתי על במה בתוך מסיבה.

קושר מוכר מאוד פנה אליי, ואחרי דייט וונילי קצר שאל אם אני רוצה להופיע איתו.

"אבל מעולם לא נקשרנו," אמרתי לו. "איך אתה יודע איך אני בתור נקשרת?"

"את יודעת כמה נשים קשרתי וכמה הופעות עשיתי?" הוא ענה. לא היה לי מושג. מסתבר שהוא קושר מ-2010. אני מניחה שהרבה.

"אוקיי," הסכמתי, "אבל אני באה רק להופעה. אני לא הטיפוס שנשאר ער בלילה."

ביום שישי ב-23:00 הוא אסף אותי. נסענו למסיבה. בחוץ השתרך תור ענק, אבל אנחנו חתכנו ישר פנימה אל מאחורי הקלעים. במהלך השיחות שלנו לפני כן, משהו פתאום התחדד בי, הנטייה הזו שלי לבדס"מ. תמיד נמשכתי לכאב, תמיד נמשכתי לפערי כוחות. פעם הייתי בטוחה שזה יעבור לי. שאני רק צריכה להתבגר, שמתישהו אמצא גבר מתוק בגילי, נהיה שווי ערך ונעשה את כל הדברים הרגילים שזוגות עושים. אבל יש תהום בין קינק או פטיש, לבין בדס"מ כזהות שורשית. קשה לי להסביר את זה במילים, אבל מי שמרגיש את זה מבפנים, פשוט יודע. זה לא ״משהו שיעבור״.

היו שם עוד בנות שהתמתחו לקראת ההופעות שלהן. התרגשתי. הלכנו לעמוד מתחת לבמבוק התלוי, שהיה נמוך בצורה בולטת. המרחב סביבנו לא היה עמוס באנשים, והדיג'יי לא עצר את המוזיקה בשבילנו. היה הרבה רעש. זה הרגיש מוזר, אם אנחנו מופיעים, למה זה לא מרגיש כמו הופעה?

עצמתי עיניים כדי לא לראות. חשוב לי שיסתכלו עליי. כשאנשים לא מסתכלים, אני מרגישה בלתי נראית. כשאנשים לא מצלמים אותי, זה אפילו מעליב אותי. אבל ניסיתי לא לתת לאגו הזה להשתלט. רציתי להתרכז במה שקורה ביני לבינו בתוך החבלים, ולהבין שהמבטים שלהם הם רק תפאורה.

הוא עמד מאחוריי, לא נתן לי לראות אותו. התמסרתי מיד. יכולתי רק להרגיש את הנוכחות שלו. החבלים עברו על הגוף שלי וניסיתי לפענח אילו תחושות מתעוררות בי. המוזיקה החזקה שאבה ממני קשב, אבל המעברים של החבלים החזירו אותי פנימה. זו הייתה התלייה השנייה שלי מאז שעזבתי את הארץ לפני חצי שנה. פחדתי. פחדתי שלא אצליח להתמודד, שלא אעמוד בסף הכאב. אבל המסע שלי עם חבלים לימד אותי דבר אחד קריטי: תמיד לתקשר, ולא לפחד לאכזב.

קשה לתאר כאב של תלייה למי שלא היה שם. זה כאב מתמשך, מציק. הגוף ננעל במנחים שמזכירים לי שאני צריכה לעבוד על הגמישות שלי, ואי אפשר להזיז אפילו איבר אחד כדי להקל על הלחץ. האינסטינקט הטבעי של הגוף הוא לזוז, לחפש זווית נוחה, אבל כל תזוזה פשוט מכפילה את הכאב. אז לומדים לנשום. להזכיר לעצמי שאני הכנסתי את עצמי לתוך זה. לנשום, להרגיש, לשחרר. אני מרגישה את השרירים שלי קופצים, ופיזית, בכוח המחשבה, ממיסה אותם. אני מזכירה לעצמי שאני סומכת. סומכת עליו, וסומכת על עצמי.

הכאב הופך לפעמים לסכין חדה, ולפעמים הוא סתם יורד לדרגה של רעש רקע. תוך כדי, הוא נוגע בי, מלטף. מדי פעם הוא מחפש את העיניים שלי. המבט הזה חשוב לי. בהתחלה הוא שאל אם לשים לי כיסוי עיניים, ואמרתי לא. אני רוצה להסתכל. אני רוצה להביט בעיניים פקוחות.

אחרי חצי שעה הוא הוריד אותי לקרקע.

"את נראית כאילו את מאוהבת," הוא אמר. צחקתי.

אבל מאחורי הצחוק הזה יש בי המון עצב. כשאת מגלה על עצמך משהו כל כך מהותי, אי אפשר באמת לחזור לאחור. אני מרגישה כל כך הרבה יותר שלמה כשאני נקשרת, כשאני מתמסרת. כשאני משחקת עם מישהו שרואה אותי ומבין אותי, בלי שאצטרך להסביר לו למה אני כזאת. כשזה קורה בצורה טבעית, כשאני יכולה לשחרר והוא פשוט יודע להוביל.

ומה שמעציב אותי הוא ההבנה שהקשרים האלה דורשים זמן ומחויבות. ובחיים שבחרתי לי, אני לא יכולה להתחייב ולא יכולה לתת את הזמן הזה. המשמעות היא ששוב ושוב אצטרך לוותר על החלק הזה שבי. לקבור אותו כשאני פוגשת אנשים וניליים שאין להם שום מושג על מה אני מדברת. להסביר להם את זה יהיה כמו לדבר לקיר. הם רואים רק ממד אחד, ולא יודעים איפה לגעת בי כדי להעיר את הממד השני.

ואני יודעת שאצטרך להתאבל על הפער הזה בכל פעם מחדש, עד שאשכח לגמרי ואז כבר לא יכאב לי. לפחות עד הפעם הבאה שאפגוש את האדם שיידע בדיוק איך לגעת בי.

תוספת שלי - אני לא יודע מה אתכם, אותי זה ריגש ברמות.

רק סיימתי ללמד קורס נוסף (עם "עוזרת" חדשה ותלמידים נהדרים) והנה מגיע הסופש.

מסיבות בחמישי ושישי, שני מפגשים מתוכננים מחר ומחרתיים, הזמנות מראש לסשנים במסיבות - החלום הרטוב של כל שולט מתחיל.

אז מה חסר?

אחרי כל כך הרבה שנות מערכות בדסמיות ראשיות מדהימות יש מה שחסר.

אבל האם בכלל יש לי זכות להתלונן?

בעקבות הפרידה האחרונה שלא הייתה ביוזמת אף אחד מהצדדים, ואחרי עוד שלוש שנים מדהימות (שמצטברות ביחד ל כ 16 שנים כמעט רצופות של מערכות בדסמיות שלא מהעולם הזה) אמרתי לעצמי- אולי הגיע הזמן לנסות משהו שונה. משהי יותר בגיל שלי, ונילית...

לגמרי במקרה,חברה שלא דיברה איתי הרבה זמן פתאום הציעה לי להצטרף ל"ערב גרושים גרושות איכותי" שחברה שלה מארגנת וכמו שהיא מכירה אותי (היא לא באמת מכירה אותי) - זה תפור עלי.

אז ניסיתי. באמת באמת ניסיתי. הייתי מנומס, הייתי נחמד וסובלני (גם כשהיה לי ממש קשה לשמוע חלק מהדברים שעלו שם לגבי למה אנשים התחתנו, הקימו משפחה ואז התגרשו).

אבל סוטים וסוטות יקרים, עד סוף הערב הבנתי שוב. הונילים זה לא בשבילי.

זמן שעובר לא חוזר.

ניסיון לחיות בקונפורמיות לנורמות חברתיות שנולדו במאה ה- 19 ותסכול מתמשך מאי מימוש מאוויים שניתן למצוא להם שותפה נלהבת, מוביל רק לדבר אחד. המשך תסכול מתמשך.

אז fuck off כל המתחסדים והפוריטנים. אני אמשיך לממש את הדברים שאתם רק מפנטזים עליהם בחושך מול אתר הפורנו.

הן קשוחות במיוחד

בעקבות מחקרים שמראים שהרבה בני נוער לומדים על סקס מפורנו באינטרנט, עלתה שאלה בקבוצה פייס האם ניתן ללמוד על בדסמ מפורנו בדסמי. 

היות ולא מעט אנשים ראו 50 גוונים וחושבים שככה צריכה להראות מערכת בדסמית (ממש לא - וכתבתי על זה בפוסט נפרד), החלטתי לתרום את השנקל שלי לנושא. 

אין כמעט דבר אחד בפורנו בדסמי שצריך לאמץ לחיים האמיתיים. בדיוק כמו שפורנו ונילי לא מתאר סקס בחיים האמיתיים. 

בין היתר:

1. אין שום שלב של היכרות, תיאום ציפיות, משא ומתן, סיכום על מילת ביטחון. 

2. שום דבר לא משתבש, כולם תמיד נהנים ורוצים עוד. 

3. לא משתמשים במילת ביטחון, סשן יכול להימשך שעות וכולם נראים כאילו רק עכשיו קמו משנ"צ. 

4. הנשלט/ת תמיד גומרים כאילו אין מחר, 

5. חלק מהסשנים קיצוניים הרבה מעבר למה שרוב האנשים ירצו לנסות באמת. צריך לזכור שמי שמשחק בסרטים האלו בדרך כלל הרבה יותר קיצוני ומוכן לדברים ש98% מהאוכלוסייה הבדסמית לא הייתה רוצה לנסות בחיים האמיתיים. 

6. אין אפטרקייר!! Wtf!!! אחרי סשן בא אפטרקייר!!! 

7. אין רגש אמיתי. בכל הסרטים האלו לא רואים אהבה, אמפטיה, תמיכה רגשית וחיבור אמיתי שהופך את הבדסמ מאקט טכני לדבר נפלא באמת.

ותאצינו לי, אף אחד לא רוצה לעבור סשנים מהסוג שרואים ושאחר כך יזרקו אותו כאילו כלום לא קרה.

יש עוד הרבה אבל מספיק לחפור. מוזמנים להוסיף משלכם ואחרי זה - לכו לעשות ולא רק לראות.

היות ועולות מספר שאלות כשאנחנו מתחילים לדבר כאן, החלטתי לחסוך בזמן לכולנו.

1. אני לא במערכת יחסים כרגע. הייתי במערכת בדסמית שמשלבת שיבארי ו ddlg במשך שנים. אני מחפש מערכת בדסמית משמעותית גם עכשיו.

2. אני מעל גיל 50. לפני שאתן פוסלות על הסף, הנשלטות האחרונות שלי היו בשנות ה 20 שלהן. כמו שאני לא טוען שבת 35 זקנה מידי בשבילי, כדאי שגם אתן לא תקפצו ישר לפסול. אם את עדיין לא סגורה, אפשר לרוץ ביחד כמה ק"מ, לעשות קצת מתח ולהחליט אחרי.

3. לא שולח תמונות, נכנס לגוגל מיט/זום/ כל דבר אחר. לא כי אני לא נראה טוב (להיפך) אלא כי אין לי מושג מי בצד השני של הפרופיל שאיתו אני מדבר וכבר נכוויתי מהנושא בעבר.

מעבר לזה, אם את לא מוכנה להשקיע מזמנך כדי להיפגש לפגישת היכרות, במקום ונילי בזמן ובמקום שנוח לך - לי אין כוונה להשקיע זמן בלשכנע אותך אחרת.

4. אני לא מחפש מערכת יחסים שתוביל לילדים משותפים. כל השאר פתוח.

5. אני משקיע המון במערכות יחסים שלי. מצפה ממך לאותו דבר. אם את מחפשת מתקן בלונה פארק - אני לא הכתובת (אפשר לראות פוסט נפרד בנושא).

אם הגעת לפה ואת עדיין לא חושבת "למה מי הוא בכלל ומה הוא חושב לעצמו" - אשמח מאוד לשמוע ממך.

ממש לאחרונה פרסמתי פוסט על איך לחפש נקשרת (אפשר לראות כאן בהמשך).

אחד מהדברים שכתבתי הוא שאני לא רוצה להרגיש שנקשרת מחפשת אותי בתור מתקן בלונה פארק.

צחוק הגורל, אתמול נפגשתי עם בחורה מקסימה מושכת ונעימה שכבר קשרתי בעבר.

היא יצרה איתי קשר ורצתה סשן נוסף אבל ביקשתי שניפגש לערב ונילי ונכיר קצת אחד את השנייה יותר לעומק לפני.

הסושי היה טעים, השיחה הייתה קולחת, חייכנו ונהנינו שנינו עד שהגיע שלב תיאום הציפיות להמשך.

מסתבר שיש לה רשימת בקשות ארוכה הכוללת בקשה להופיע איתי בהופעות פומביות, לנסוע ביחד לאירועים בחול, סשנים של צילומים בעירום (שלה, לא שלי - לא צריך להיבהל) ועוד.

עד כאן נשמע כמו החלום הרטוב של כל קושר מתחיל בתבל, אז מה הבעיה? כל זה מגיע עם תנאי להיעדר אינטימיות כלשהי ביננו.

אז ככה. למרות שכתבתי, והסברתי ואפילו הדגשתי את מה שאמור להיות מובן מאליו, גם לקושר קשוח ואכזר, אפל ודורסני כמוני יש רגשות. כשאני קושר משהי זה לא אקט טכני. זה סשן אינטימי שאמנם לא חייב לכלול סקס מלא אבל הוא בוודאי מיני ובדסמי. אני מביא את כל כולי לסשן. אם את לא מביאה אפילו חלק מעצמך, התחושה המתקבלת היא פשוט לא נעימה ואם את מחפשת לעוף לך במתקן בלונה פארק, שמעתי שיש גם בתל אביב וגם בראשון. אני לא הכתובת.

גמרתי לחפור להיום. יאללה ביי.

בעקבות  הפוסט על איך לחפש קושר ובקשה של אגם, מעלה את דעתי הלא מחייבת על מה לחפש/קריטריונים לבחירת נקשר/ת.

הפוסט נכתב בלשון קושר/נקשרת אבל נכון לכל מגדר.

יאקימורה הארוקי (2016-1948) אמר פעם "זה לא משנה כמה הקשירה שלך יפה, היא צריכה להתאים לנקשרת אחרת היא לא שווה כלום".

הדבר חולל מהפיכה בתחום השיבארי שהיה עד אז מאוד חד צדדי ופטריארכלי ומהווה בסיס לכל מה שאני מאמין ומיישם בשיבארי.

דבר נוסף שיאקימורה אמר ואימצתי הוא "כשאתה בא לקשור, שים את האגו בצד".

מהבסיס הזה נובעים כמה קריטריונים שאותם אני מחפש בנקשרת.

1. האם אנחנו מחפשים את אותם דברים בסשן? סשן שיבארי יכול להיות סדיסטי ובדסמי, יכול להיות מחבק ומלטף, מיני או טכני, מאתגר פיזית ונפשית או יחסית קל וכיף. אני לא תמיד מחפש את אותם דברים אבל אצלי הסשנים נוטים לכיוון הבדסמי והמיני ולכן אם זה לא מתאים לנקשרת - אני כנראה לא הכתובת בשבילה. לעומת זאת יש קושרים (בעיקר בתחילת דרכם) שמחפשים נקשרת לתרגול טכני הדדי. יש בזה המון סיפוק אפשרי לשני הצדדים שלומדים על היכולות והמגבלות שלהם וכאן בהחלט תתכן התאמה מסוג אחר.

יש נקשרות שמאוד אוהבות את האסתטיקה ואת האומנות שבדבר ויתכן שגם כאן תהיה התאמה איתי או עם הקושר המתאים.

2. האם היא מחפשת סשן התנסות, מערכת בדסמית מוגבלת או משהו לטווח ארוך? כמובן שגם כאן יש לתאם ציפיות למרות שלעולם אי אפשר לדעת אם משהו שמתחיל כטווח קצר מתפתח לטווח ארוך.

3. האם הגבולות שלה מתאימים לגבולות שלי? מעבר לרמת המיניות או האתגר הפיזי ונפשי, אם אני מחפש משהי שבשלב כלשהו גם נופיע ביחד אני ודאי אבקש שהיא תרגיש נוח עם פומביות.

4. האם אין מגבלות פיזיות או נפשיות המונעות ממנה להיקשר? כאן אגע במשהו קצת רגיש. בניגוד למה שחלק חושבים, לא כל אחת יכולה להיקשר בכל קשירה. יש קשירות מסוימות שדורשות מהנקשרת גמישות, סיבולת וסף כאב גבוה. אם הקושר מתעתד לבצע קשירות אלו, לבחור נקשרת שלא מסוגלת לעמוד בדרישות הקשירה רק ייצור תסכול הדדי ואף רצון להרים ידיים ולעזוב את התחום.

5. האם היא מחפשת מתקן בלונה פארק? אם הנקשרת באה מתוך רצון לקבל חוויה אבל לא מוכנה להשקיע מעצמה בסשן, התחושה המתקבלת אצל הקושר היא שהוא בעצם "עבד חבלים". תאמינו לי, זה לא כיף (ראו פוסט אחר שלי - הקלות הבלתי נסבלת של להיות כוסית בלונדינית)

6. יכולת לתקשר גם לפני וגם בתוך הסשן והאם היא מודעת לעצמה, למה היא רוצה לעומת מה היא מסוגלת - תקשורת ואמון - חשוב שיהיה ניתן ליצור דיאלוג ברור וכנה על מה כן ומה לא.

זה אולי יפתיע את חלקכם, אבל רמת ניסיון פחות מעניינת אותי. ההבדל בין נקשרת מתחילה או מנוסה יבוא לביטוי בעיקר באורך התיאום וההכנה לקראת הסשן אבל הוא ודאי שלא משפיע אצלי על כן או לא להיכנס לסשן עם נקשרת חדשה. הרבה יותר חשוב לי שנקשרת תהיה משתתפת פעילה בסשן  - מעורבת פעילה בחוויה, ולא רק אובייקט פסיבי.

זהו להיום. אזעקה אז הולכים לממד...

או נשואות.

יש כאלו שיטענו שאם זה בידיעה והסכמה אז מה אכפת לך? מי מינה אותך בתור סגן ראש מחלקת המוסר?

ובכן שוכני כלוב יקרים, אני ודאי לא אחראי על מה שכל אחד עושה מרצונו החופשי עם אחרים אבל לי זה לא עובד טוב מסיבות מאוד פשוטות.

1. מגבלות של מה אפשר לעשות - כשאת במערכת אחרת קיימות כמעט תמיד מגבלות על מה מותר ומה אסור שהן מעבר לגבולות הברורים שהיינו מתאמים. לדוגמה, סימני חבלים או סימני אימפקט שנשארים לכמה ימים.

2. מגבלות של זמן - המחוייבות למערכות אחרות ראשיות מבחינת זמן גוזלת את רוב הזמן החופשי. הן לא משאירות הרבה אופציות לזמן פנוי שכולל היכרות, סשן, אפטר קייר ואולי גם ערב נחמד ביחד אחרי.

על מה שציינתי עד כה עוד היה אפשר להתגבר ותמיד לטעון שגם עבודה/ילדים אחרי גירושים ועוד גם מקשים על תיאום, אבל הדבר האחרון והמרכזי ביותר שמגביל כשנפגשים עם משהי במערכת ראשית אחרת זה הפנאי של הראש והנפש.

3. כשאת במערכת יחסים ראשית אחרת יהיה כמעט בלתי אפשרי לשחרר את הראש ולהיות כאן ועכשיו איתי בתוך הסשן. תמיד יהיה את צל המחשבה שמה אם הוא יתקשר עכשיו, מה הוא יגיד אחר כך, מה יקרה אם מממש אוהב את מה שאנחנו עושים עכשיו וארצה עוד מעבר למה שהוא מרשה?

בקיצור - העסק נהיה יותר מידי מורכב עבורי.

עד כאן להיום. נתראה בערב בעוד מסיבת סוטים 🙂