זה מה שהיא כתבה:
https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=98458
ואיך זה היה מצידי?
מתחיל את הבוקר בנסיעה מעצבנת בפקקים. פגישות עבודה מתוכננות מהבוקר עד הערב וטלפונים מציפי בעיות כבר מתחילים להגיע.
ואז פתאום היא מתקשרת ורוצה לתאם סשן והעולם מקבל תפנית חיובית לכיוון האהוב.
אומר לה שבמקרה אני לידה וקובעים קפה שלפני הסשן כדי להתעדכן אחרי שבתקופת הקורונה קצת התרחקנו.
זה קצת מצחיק.
שני אנשים מחופשים לונילים יושבים בבית קפה ונראים בדיוק כמו כל אחד אחר. רק שאנחנו, בין היתר, כבר מדברים על חבלים ואיך עוד כמה שעות היא תהיה ערומה וקשורה ורטובה.
ואז היום נגמר ואני הולך חצי לאיבוד בין מעלית מספר 8 לקומה מינוס 3...
למזלי, היא באה לחלץ אותי לפני שאני מסתבך מידי. אנחנו מגיעים לרכב ואחר כך אליה לדירה.
וכל העולם נעלם.
וזה רק היא, אני והחבלים.
וכאב הראש שליווה אותי כל היום גם נעלם.
וזה יפה, וחושני. והקולות הקטנים של תשוקה וסבל שהיא משמיעה מתערבבים זה בזה וגורמים לי לאתגר אותה עוד יותר.
והפורקן של אחרי, החיבוק והליטוף.
ולשכב זה לצד זו.
והעולם עדיין לא משהו, אבל הרבה יותר נסבל.