כבר 1 בלילה. יש עוד קצת עבודה. אני עייף. קפה לא אשתה עכשיו. שם קצת מוסיקה, אולי זה יפקס אותי, אבל אחרי כמה שירים זה רק מפריע.
באמת שנשארה עוד מעט עבודה להיום, הרוב מאחוריי, ובכל זאת יש קצת עייפות מנטלית, נוסף לפיסית, שמקשה עליי לגשת לשאלה האחרונה. אני יכול לתמרן קצת, הדדליין הוא רק מחר בצהריים. אבל מעדיף לסיים הלילה, מחר אני רוצה לישון עד מאוחר. אני שוב חושב, שבכלל עדיף שלא לקבל את היכולת לתמרן, שהיא תחליט הכל. ואז הקול השפוי שבי מתעורר ואומר שאולי עדיף ככה, גמישות היא תמיד דבר טוב. ואני רק רוצה הזדמנות לעשות אותה מרוצה.
אל העייפות הפיסית אני רגיל, הרי לא הייתי ישן עכשיו; הייתי רואה סדרה. אולי עוד אראה הלילה, אם אסיים בקרוב. אבל עכשיו אני צריך להתגבר על העייפות המנטלית, ופה הניצול הסיזיפי מראה את אותותיו: המטלה ניתנה, ואין גורם חיצוני שיתדלק אותי להסתער על זה. זה רק אני והכוחות שאגייס לזה. מזכיר לעצמי שאני עושה מה שהיא אמרה, וזהו. לא מסובך.
לפני שני לילות גם ישבתי עייף לסכם, עד 3 וחצי בלילה. לקח יותר משחשבתי. אבל עדיף להישאר ער עוד חצי שעה מאשר לחפף, חלילה. שוקל כל מילה וקורא שוב כדי לאתר טעויות. ארגיש רע אם אשלח לה תוצר עם טעויות. רוצה שהיא תהיה מרוצה.
זה מתיש קצת, לשבת בלילה לסכם מאמרים. לפעמים אני לומד דברים חדשים, אבל הרוב לא נשאר איתי. לפני, כשהיא נותנת לי את המטלה, ואחרי, כשהיא אומרת שהיא מרוצה, הזין שלי טס לשמיים. המחשבה שעולה לי במהלך היום, שאולי אלך למחשב ואראה עוד מטלה ממנה, מעוררת בי סוג של אי שקט, אי שקט שעושה לי תחושה נעימה בביצים. כמיהה כזאת ליחס ממנה. גם יחס של מטלה עם דדליין הוא יחס. ועדיין, כשאני יושב לסכם בלילה, הזין שלי רדום לחלוטין. אני מזכיר לעצמי שהלפני והאחרי לא יבואו בלי זה. לזין זה לא עוזר, אבל זה מקהה קצת את העייפות המנטלית.
כמעט 1 וחצי. צריך לחזור לכתוב. תכף אסיים, ואשלח לה במייל את המטלה, ואחתום בסוף בתודה, ואחכה בחוסר שקט למייל חזרה ממנה, ואקווה שהיא תהיה מרוצה.