אי שם לפני 4-5 שנים, אני חושב שזה עוד היה בתקופת הצ'ט של תפוז. נכנסתי בניק הנשלט להחריד הרגיל שלי, ופניתי למישהי, או שהיא פנתה אליי. היא שאלה אם אני נשלט, סתם כדי לוודא ולהטוות את יחסי הכוחות, ואמרתי שכן, ובטח שאלה משהו בנאלי כמו "אז אתה תעשה מה שאני אגיד לך?" ובטח שאמרתי שכן, אבל אולי הייתי מסויג כי אני תמיד משתדל להיות מחובר לקרקע. היא שואלת מאיפה אני, ואנחנו מאותו עיר מסתבר. והיא שואלת אם אני רוצה להיות מנוצל, ואני אומר שכן.
ואז היא אומרת שאני אבוא אליה, מסתבר שזה רק רבע שעה הליכה, היא יושבת עם כמה חברות, ורוצה שאביא לה וויסקי. והיא מוסיפה בקרירות "אל תצפה לכלום. לא יהיה יחס. אתה דופק, אני פותחת, לוקחת את הויסקי, אומרת לך תודה וסוגרת את הדלת".
אני חושב מהר. המחשבה מחרפנת אותי. רק רבע שעה הליכה, אני יכול לקנות וויסקי ממול. היא אמרה שלא משנה לה איזה. אולי אנחנו מכירים? אני לא יודע מי היא והיא לא יודעת מי אני. אני מכיר מישהי שגרה שם. אולי זאת היא? ואם כן? זה שווה את הסיכון?
אני מדמיין את עצמי, הולך ושואל את עצמי למה לעשות את זה, ומחכה בתור בקופה ושואל את עצמי למה לעשות את זה, ועולה אליה במדרגות ושואל את עצמי למה לעשות את זה, ויודע שכשאדפוק בדלת הדופק יאיץ והנשימות תהיינה קצרות מאוד ובחיי שאני מרגיש את הדם יורד לי מהפנים רק מלחשוב על ההשפלה. ואני רוצה, והיא רואה שאני מתלבט, ואני יודע שחלון ההזדמנויות קצר.
עומד לי חזק מלחשוב על הסיטואציה. אני אומר לעצמי שהנה, רציתי להיות מושפל, רציתי להיות מנוצל, מנוצל באמת, לא כמו אלה שחושבים שהם יזרקו כמה שטרות על מישהי שתגיד להם "כן אני מנצלת אותך" ואז תצליף בהם או תזיין אותם, אבל רק אחרי שיזרקו עליה שטרות. אני יכול לעמוד על סף דלתה, ולחטוף יריקה בפרצוף ושהדלת תיטרק לי בפרצוף, ולהישאר שם לבד, מושפל, מבואס ולנסות להבין עם עצמי מה היה פה ולמה עשיתי את זה. והזין עומד מהמחשבה, ואני מפחד ממה שאהיה אחרי שאסתובב מול הדלת הסגורה ואלך. ואני אומר לעצמי, הכי גרוע, פחות 100 משהו שקל וחצי שעה מהחיים, זה שווה את הניסיון לחוות את התחתית של הכבוד העצמי שאתה רוצה להתפלש בה.
אבל בסוף, לא היה לי אומץ, והיום אני מצטער שלא היה לי אומץ.
