ביצוע מטלות אקדמיות

שלה, כמובן.

לא שיש לי מושג איך זה קורה בכלל. מה גורם לי לרצות לציית ככה למישהי, לצפות למיילים עם ההוראות שלה, לצפות לתגובה שלה על מטלה שעשיתי עבורה, ושמאחרות לא יהיה לי אכפת בכלל.

אבל איתה כן היה לי אכפת, והשקעתי, וכשהיא התעצבנה עליי באמת הרגשתי רע. והאינטרקציות איתה באמת היו מחרמנות להחריד.

אז עכשיו היא סיימה את התואר, ואני שמח שהיא נתנה לי הזדמנות לעבוד עבורה בזמן שהיא נהנתה עם חברות. ועכשיו היא גמרה את התואר, ואני מקווה שאחרי שתיגמר תקופת היובש של חופשת הסמסטר, אמצא מישהי שתרצה לנצל אותי באופן דומה, ושזה יהיה מוצלח ומהנה לשנינו.

ולך - תודה על הכל. היה כיף.

"שלחתי לך מייל. תענה לי רק שם".

כמו כל הדברים הטובים, זה התחיל בהודעה הזאת שלך. התלבטתי אם להיכנס לבדוק מהפלאפון בזמן העבודה, או להתאפק עד שאגיע הביתה. ברור שלא יכולתי להתאפק. עד 23:59, מאמר באנגלית, 8 עמודים. עמוד אחרון ביבליוגרפיה. נראה לי די בקטנה.

אחה"צ, אני מגיע הביתה. שיחה חביבה איתך בטלפון. מתעדכנים ומשתפים, הניצול לא נוכח הרבה בשיחה הזאת. לקראת סיום את כן מעלה את המאמר, וקובעת עבורי: אני בוחר מתי להתחיל לעבוד עליו, אבל ברגע שהתחלתי - אין אוכל או שתיה, עד שאני מסיים. וכאילו לא עמד לי מספיק חזק עד עכשיו, כשאת לוקחת לי את האוכל, הזקפה רק מתחזקת. כבר 7 בערב, אבל אני לא מרגיש רעב, ואפשר לחשוב, 7 עמודים. זה באמת נראה לי מעט מאוד עבודה. אני אומר לך שלא נראה לי שארצה לאכול, ואת שואלת אם אני בטוח. כן, אני בטוח.

7 בערב, אני מתחיל. לא יודע באיזה שלב אני מבין שזה לא מה שחשבתי. אחרי שעה ופחות מחצי מאמר, אני עוד אומר לעצמי שזה אנגלית, בכל זאת לוקח זמן. אחרי שעתיים בהן אני מסתבך בהבלים הסוציולוגיים הפתלתלים אני אומר לעצמי שבסדר, אני יכול להעלות הילוך ולסיים בקרוב. הרעב כבר מציק מזה כמה זמן, לא נורא, אבל לא נעים.

הרעב מציק יותר. אמנם לא הרגשתי רעב כשהתחלתי, אבל בכל זאת, אכלתי רק באחת בצהריים בערך. עברו כבר 7 שעות מאז. אני מתחיל לחשוב - תיכננתי לישון מוקדם היום, אני עוד צריך להתקלח, ואולי להכין אוכל למחר, אבל המאמר... מנסה להחזיר את עצמי לפוקוס. לא משנה כמה עבדתי עד עכשיו, לא נשאר עוד הרבה.

20:08, אני שולח לה הודעה, "מאמר קשה". מה קיוויתי לקבל, סימפטיה? היא לא עונה. אפילו ה- וי השני לא נדלק בווצאפ. למה היא לא מקבלת הודעות? אני ממשיך. יש שם איזה קטע מורכב. אני מדלג. אחוזר אליו אח"כ. אני ממשיך לסכם, ומרגיש שהרעב ממש מוציא אותי מריכוז. לא חשבתי שאגיע עד שעה כזאת, לא חשבתי שאהיה רעב ככה. היא אמרה לי כמה פעמים לאכול לפני, למה לא הקשבתי לה? 21:15, אני שולח לה סמס רגיל. כאילו שם יש לי אינדיקציה אם היא קיבלה או לא. היא לא עונה. חצי שעה אחרי, כבר כואב הראש מהרעב, ואנ לא מצליח להתרכז ובטח לא להתקדם. 21:41 אני שולח לה הודעה, "בבקשה תעני". אני מתקשר בין לבין. אין תשובה. אחרי 10 דקות היא עונה שהיא עסוקה, ואומרת לי להמשיך לעבוד. אני שואל אם יש לה דקה לדבר, והיא עונה שלא. אני כותב שאני רעב בטירוף. 22:55, אני מתקשר, והיא עונה. קצרת רוח. עצבנית. היא לא בבית ואני מציק לה. אני כבר מצטער שהתקשרתי, מרגיש כמה אני לא בסדר. "אתה רעב. ומה אתה רוצה שנעשה עם זה עכשיו? זו הייתה בחירה שלך". היא צועקת עליי. אני מתבייש בעצמי. היא הרי נתנה לי את האפשרות, ואני הייתי בטוח שתוך שעה וחצי אסיים את זה ויהיה לי ערב פנוי. מה חשבתי? אני מנסה לענות. הטונים שלי נמוכים ושקטים, לא מרוגע, אלא ממבוכה. אני רק מבקש סליחה והיא אומרת לי לחזור לעבוד ולהפסיק להפריע לה. "תגמור לסכם, ואם זה יהיה טוב, אולי ארשה לך לאכול". עכשיו גם האוכל של אחרי לא בטוח עבורי.

אני אומר לעצמי שלא משנה, בכלל לא הייתי צריך לכתוב לה, ובטח לא להתקשר. מנסה להמשיך. כבר 11 בלילה ואני לא מתקדם. כבר כמה זמן כואב לי הראש מהרעב. אני בטוח לא אשן מוקדם היום, אבל אני כבר תוהה מתי אוכל משהו... צריך גם להכין, זה גם ייקח זמן. והדדליין מתקרב.

בסוף, ב- 11 וחצי בלילה, אני מצליח לסיים. לא מוותר לעצמי על לעבור על זה שוב, שלא יהיו טעויות מביכות. זו אשמתי שאני לא אחראי ושלא אכלתי לפני, ושלא הייתי מרוכז בגלל זה. אני מאוכזב מעצמי שהטרדתי אותה. אני שולח לה את הסיכום, ולא שוכח להודות לה בסוף. "תודה, מיס". אני מכין אוכל, זה ייקח זמן. טרפתי את זה. כאב הראש נשאר. ואני בכלל לא שבע. כבר מאוחר, ואני קם מוקדם מחר. גם למחרת, כשאני מדווח לה שאכלתי בבוקר, אני עוד סוחב שאריות של הרעב ההוא. שיעור בצניעות.

אי שם לפני 4-5 שנים, אני חושב שזה עוד היה בתקופת הצ'ט של תפוז. נכנסתי בניק הנשלט להחריד הרגיל שלי, ופניתי למישהי, או שהיא פנתה אליי. היא שאלה אם אני נשלט, סתם כדי לוודא ולהטוות את יחסי הכוחות, ואמרתי שכן, ובטח שאלה משהו בנאלי כמו "אז אתה תעשה מה שאני אגיד לך?" ובטח שאמרתי שכן, אבל אולי הייתי מסויג כי אני תמיד משתדל להיות מחובר לקרקע. היא שואלת מאיפה אני, ואנחנו מאותו עיר מסתבר. והיא שואלת אם אני רוצה להיות מנוצל, ואני אומר שכן.

ואז היא אומרת שאני אבוא אליה, מסתבר שזה רק רבע שעה הליכה, היא יושבת עם כמה חברות, ורוצה שאביא לה וויסקי. והיא מוסיפה בקרירות "אל תצפה לכלום. לא יהיה יחס. אתה דופק, אני פותחת, לוקחת את הויסקי, אומרת לך תודה וסוגרת את הדלת".

אני חושב מהר. המחשבה מחרפנת אותי. רק רבע שעה הליכה, אני יכול לקנות וויסקי ממול. היא אמרה שלא משנה לה איזה. אולי אנחנו מכירים? אני לא יודע מי היא והיא לא יודעת מי אני. אני מכיר מישהי שגרה שם. אולי זאת היא? ואם כן? זה שווה את הסיכון?

אני מדמיין את עצמי, הולך ושואל את עצמי למה לעשות את זה, ומחכה בתור בקופה ושואל את עצמי למה לעשות את זה, ועולה אליה במדרגות ושואל את עצמי למה לעשות את זה, ויודע שכשאדפוק בדלת הדופק יאיץ והנשימות תהיינה קצרות מאוד ובחיי שאני מרגיש את הדם יורד לי מהפנים רק מלחשוב על ההשפלה. ואני רוצה, והיא רואה שאני מתלבט, ואני יודע שחלון ההזדמנויות קצר.

עומד לי חזק מלחשוב על הסיטואציה. אני אומר לעצמי שהנה, רציתי להיות מושפל, רציתי להיות מנוצל, מנוצל באמת, לא כמו אלה שחושבים שהם יזרקו כמה שטרות על מישהי שתגיד להם "כן אני מנצלת אותך" ואז תצליף בהם או תזיין אותם, אבל רק אחרי שיזרקו עליה שטרות. אני יכול לעמוד על סף דלתה, ולחטוף יריקה בפרצוף ושהדלת תיטרק לי בפרצוף, ולהישאר שם לבד, מושפל, מבואס ולנסות להבין עם עצמי מה היה פה ולמה עשיתי את זה. והזין עומד מהמחשבה, ואני מפחד ממה שאהיה אחרי שאסתובב מול הדלת הסגורה ואלך. ואני אומר לעצמי, הכי גרוע, פחות 100 משהו שקל וחצי שעה מהחיים, זה שווה את הניסיון לחוות את התחתית של הכבוד העצמי שאתה רוצה להתפלש בה.

אבל בסוף, לא היה לי אומץ, והיום אני מצטער שלא היה לי אומץ.

כבר 1 בלילה. יש עוד קצת עבודה. אני עייף. קפה לא אשתה עכשיו. שם קצת מוסיקה, אולי זה יפקס אותי, אבל אחרי כמה שירים זה רק מפריע.

באמת שנשארה עוד מעט עבודה להיום, הרוב מאחוריי, ובכל זאת יש קצת עייפות מנטלית, נוסף לפיסית, שמקשה עליי לגשת לשאלה האחרונה. אני יכול לתמרן קצת, הדדליין הוא רק מחר בצהריים. אבל מעדיף לסיים הלילה, מחר אני רוצה לישון עד מאוחר. אני שוב חושב, שבכלל עדיף שלא לקבל את היכולת לתמרן, שהיא תחליט הכל. ואז הקול השפוי שבי מתעורר ואומר שאולי עדיף ככה, גמישות היא תמיד דבר טוב. ואני רק רוצה הזדמנות לעשות אותה מרוצה.

אל העייפות הפיסית אני רגיל, הרי לא הייתי ישן עכשיו; הייתי רואה סדרה. אולי עוד אראה הלילה, אם אסיים בקרוב. אבל עכשיו אני צריך להתגבר על העייפות המנטלית, ופה הניצול הסיזיפי מראה את אותותיו: המטלה ניתנה, ואין גורם חיצוני שיתדלק אותי להסתער על זה. זה רק אני והכוחות שאגייס לזה. מזכיר לעצמי שאני עושה מה שהיא אמרה, וזהו. לא מסובך.

לפני שני לילות גם ישבתי עייף לסכם, עד 3 וחצי בלילה. לקח יותר משחשבתי. אבל עדיף להישאר ער עוד חצי שעה מאשר לחפף, חלילה. שוקל כל מילה וקורא שוב כדי לאתר טעויות. ארגיש רע אם אשלח לה תוצר עם טעויות. רוצה שהיא תהיה מרוצה.

זה מתיש קצת, לשבת בלילה לסכם מאמרים. לפעמים אני לומד דברים חדשים, אבל הרוב לא נשאר איתי. לפני, כשהיא נותנת לי את המטלה, ואחרי, כשהיא אומרת שהיא מרוצה, הזין שלי טס לשמיים. המחשבה שעולה לי במהלך היום, שאולי אלך למחשב ואראה עוד מטלה ממנה, מעוררת בי סוג של אי שקט, אי שקט שעושה לי תחושה נעימה בביצים. כמיהה כזאת ליחס ממנה. גם יחס של מטלה עם דדליין הוא יחס. ועדיין, כשאני יושב לסכם בלילה, הזין שלי רדום לחלוטין. אני מזכיר לעצמי שהלפני והאחרי לא יבואו בלי זה. לזין זה לא עוזר, אבל זה מקהה קצת את העייפות המנטלית.

כמעט 1 וחצי. צריך לחזור לכתוב. תכף אסיים, ואשלח לה במייל את המטלה, ואחתום בסוף בתודה, ואחכה בחוסר שקט למייל חזרה ממנה, ואקווה שהיא תהיה מרוצה.

שלום,

אני נשלט מנוסה בן 26, ואני מעוניין להעביר את המשיכה שלי לניצול לפסים מעשיים.

בין כל המנקים והנהגים באתר, אני מציע את עצמי לניצול אקדמי - ביצוע מטלות אקדמאיות עבור נשים שמעוניינות לנצל אותי. אני בעל תואר ראשון מאוניברסיטה נחשבת. השירותים שאני מציע הם סיכום ותרגום מאמרים ופסקי-דין, עריכה לשונית של עבודות, וכן ״עבודה שחורה״ כמו הערות שוליים, הקלדה מכתב יד, העתקה של חומרים בקבצי תמונה לפורמט וורד, ניקוד, או כל מטלה סיזיפית אחרת. כל התוצרים הם ברמה גבוהה מאוד.

התחומים בהם אני מציע את שירותיי הם מדעי החברה, הרוח והמשפטים. לצערי, לא אוכל לעבוד בתחומי המדעים המדויקים, כלכלה או מנהל עסקים, למעט ״עבודה שחורה״ בתחומים אלה.

כמובן שאני עושה זאת עבור החוויה הבדס״מית שאני חווה מכך, כך שחייבת להיות היכרות מסוימת ומשיכה כדי שאוכל לעשות זאת כמו שצריך. אני לא נשלט אוטומטית עבור כל אחת, בניצול ובכלל. 

בשלב זה אינני מציע את כתיבת העבודה עצמה, ממניעים שונים שאוכל לפרט בפני מי שמעוניינת.

כמובן שאינני מצפה לשום תמורה. המטלות יבוצעו בדדליין שייקבע על ידך, בכפוף להיכרות בינינו. ביצעתי כבר מטלות רבות בדדליינים קצרים, וככל שההיכרות תעמיק, אוכל לעבוד בדדליינים קצרים יותר, ואוכל להקריב יותר מרווחתי האישית עבור ביצוע המטלה.

אני שואף לניצול קבוע וארוך טווח.

לא שולל גם סוגי ניצול אחרים.

ניתן לפנות גם במייל academicslave31@gmail.com .