"שלחתי לך מייל. תענה לי רק שם".
כמו כל הדברים הטובים, זה התחיל בהודעה הזאת שלך. התלבטתי אם להיכנס לבדוק מהפלאפון בזמן העבודה, או להתאפק עד שאגיע הביתה. ברור שלא יכולתי להתאפק. עד 23:59, מאמר באנגלית, 8 עמודים. עמוד אחרון ביבליוגרפיה. נראה לי די בקטנה.
אחה"צ, אני מגיע הביתה. שיחה חביבה איתך בטלפון. מתעדכנים ומשתפים, הניצול לא נוכח הרבה בשיחה הזאת. לקראת סיום את כן מעלה את המאמר, וקובעת עבורי: אני בוחר מתי להתחיל לעבוד עליו, אבל ברגע שהתחלתי - אין אוכל או שתיה, עד שאני מסיים. וכאילו לא עמד לי מספיק חזק עד עכשיו, כשאת לוקחת לי את האוכל, הזקפה רק מתחזקת. כבר 7 בערב, אבל אני לא מרגיש רעב, ואפשר לחשוב, 7 עמודים. זה באמת נראה לי מעט מאוד עבודה. אני אומר לך שלא נראה לי שארצה לאכול, ואת שואלת אם אני בטוח. כן, אני בטוח.
7 בערב, אני מתחיל. לא יודע באיזה שלב אני מבין שזה לא מה שחשבתי. אחרי שעה ופחות מחצי מאמר, אני עוד אומר לעצמי שזה אנגלית, בכל זאת לוקח זמן. אחרי שעתיים בהן אני מסתבך בהבלים הסוציולוגיים הפתלתלים אני אומר לעצמי שבסדר, אני יכול להעלות הילוך ולסיים בקרוב. הרעב כבר מציק מזה כמה זמן, לא נורא, אבל לא נעים.
הרעב מציק יותר. אמנם לא הרגשתי רעב כשהתחלתי, אבל בכל זאת, אכלתי רק באחת בצהריים בערך. עברו כבר 7 שעות מאז. אני מתחיל לחשוב - תיכננתי לישון מוקדם היום, אני עוד צריך להתקלח, ואולי להכין אוכל למחר, אבל המאמר... מנסה להחזיר את עצמי לפוקוס. לא משנה כמה עבדתי עד עכשיו, לא נשאר עוד הרבה.
20:08, אני שולח לה הודעה, "מאמר קשה". מה קיוויתי לקבל, סימפטיה? היא לא עונה. אפילו ה- וי השני לא נדלק בווצאפ. למה היא לא מקבלת הודעות? אני ממשיך. יש שם איזה קטע מורכב. אני מדלג. אחוזר אליו אח"כ. אני ממשיך לסכם, ומרגיש שהרעב ממש מוציא אותי מריכוז. לא חשבתי שאגיע עד שעה כזאת, לא חשבתי שאהיה רעב ככה. היא אמרה לי כמה פעמים לאכול לפני, למה לא הקשבתי לה? 21:15, אני שולח לה סמס רגיל. כאילו שם יש לי אינדיקציה אם היא קיבלה או לא. היא לא עונה. חצי שעה אחרי, כבר כואב הראש מהרעב, ואנ לא מצליח להתרכז ובטח לא להתקדם. 21:41 אני שולח לה הודעה, "בבקשה תעני". אני מתקשר בין לבין. אין תשובה. אחרי 10 דקות היא עונה שהיא עסוקה, ואומרת לי להמשיך לעבוד. אני שואל אם יש לה דקה לדבר, והיא עונה שלא. אני כותב שאני רעב בטירוף. 22:55, אני מתקשר, והיא עונה. קצרת רוח. עצבנית. היא לא בבית ואני מציק לה. אני כבר מצטער שהתקשרתי, מרגיש כמה אני לא בסדר. "אתה רעב. ומה אתה רוצה שנעשה עם זה עכשיו? זו הייתה בחירה שלך". היא צועקת עליי. אני מתבייש בעצמי. היא הרי נתנה לי את האפשרות, ואני הייתי בטוח שתוך שעה וחצי אסיים את זה ויהיה לי ערב פנוי. מה חשבתי? אני מנסה לענות. הטונים שלי נמוכים ושקטים, לא מרוגע, אלא ממבוכה. אני רק מבקש סליחה והיא אומרת לי לחזור לעבוד ולהפסיק להפריע לה. "תגמור לסכם, ואם זה יהיה טוב, אולי ארשה לך לאכול". עכשיו גם האוכל של אחרי לא בטוח עבורי.
אני אומר לעצמי שלא משנה, בכלל לא הייתי צריך לכתוב לה, ובטח לא להתקשר. מנסה להמשיך. כבר 11 בלילה ואני לא מתקדם. כבר כמה זמן כואב לי הראש מהרעב. אני בטוח לא אשן מוקדם היום, אבל אני כבר תוהה מתי אוכל משהו... צריך גם להכין, זה גם ייקח זמן. והדדליין מתקרב.
בסוף, ב- 11 וחצי בלילה, אני מצליח לסיים. לא מוותר לעצמי על לעבור על זה שוב, שלא יהיו טעויות מביכות. זו אשמתי שאני לא אחראי ושלא אכלתי לפני, ושלא הייתי מרוכז בגלל זה. אני מאוכזב מעצמי שהטרדתי אותה. אני שולח לה את הסיכום, ולא שוכח להודות לה בסוף. "תודה, מיס". אני מכין אוכל, זה ייקח זמן. טרפתי את זה. כאב הראש נשאר. ואני בכלל לא שבע. כבר מאוחר, ואני קם מוקדם מחר. גם למחרת, כשאני מדווח לה שאכלתי בבוקר, אני עוד סוחב שאריות של הרעב ההוא. שיעור בצניעות.
