בחודש האחרון, מאז שהודעתי לו שלא אוכל להמשיך, ואני מסיימת את הקשר של הכמעט שנתיים וחצי שהיינו יחד, אני מרגישה כבויה מאד, מפוייחת כמעט. הליבידו שלי שואף ל-0, היכולת שלי לחייך מתה כמעט, ואין בי חיות או חיוניות כלשהיא.
הרצון הבסיסי שלי הוא להישאר במיטה, ללקק את פצעי הרגשיים, להשקיט את דופק הלב הפצוע, להרגיע את הנשימה עד שתהיה רדודה ולא מורגשת, ולא להזיז אף לא שריר כואב אחד מערימת הפיח שאני.
הדברים היחידים שמצליחים לשכנע אותי לצאת מהמיטה הם הצורך הקבוע של ילדי במזון טרי, מלבוש נקי, בריאות וסעד, ושאר דברים שלי באופן אישי נראים כרגע לא הכרחיים, אך מסתבר שלאחרים הם MUST; והעבודה המופלאה שלי, בה אני מטפלת הן בבעיותיהם הפיזיות והן במצוקותיהם הנפשיות/רגשיות של אחרים, וניזונה ומתחזקת מכך.
ואז..... אתם דופקים בזהירות בחלוני הוירטואלי, מתקבצים סביבי, מציעים עזרה, נמצאים עבורי.
וחלקכם מגיעים לראיון קבלה - כמעט כל נשלטי מלפני שנתיים וגם קצת חדשים שמוצאים חן בעיני. ובדיוק לפי הוראותי, אבריכם עטופים בשרוכים או סרטים יפהפיים כמו אריזות מתנה מושלמות, ואתם מציגים את מרכולתכם נרגשים ורועדים, מנשקים את ידי ואת רגלי (בלי רוק!!!), ועוטפים אותי באור וחום.
ונדמה לי שאני מתחילה לחיות שוב... אני מתחילה לנער מעלי את ערימות הפיח, אני חוזרת לחייך every now and then. ובעזרתכם, אני מתחילה לנשום נשימות מעט עמוקות יותר, מנסה לפלוט את כמויות ה-CO2 שנאגרו בתוכי ולהכניס חמצן במקומן, מתחילה לתקשר, מתחילה לרצות לא-למות.
אז - ת ו ד ה ❤
