החיים בטריקולור

על התמודדות עם הורה נרקיסיסט והיא הפילה לי מלא אסימונים, כי פתאום הבנתי שזאת אחד לאחד אמא שלי ופתאום אני מתחילה לקלוט למה כל החיים שלי קיבלתי ממנה את התחושה שמאוד עקרוני לה לא לפרגן לשום דבר שאני עושה למעט מול אנשים אחרים, כלומר היא תשתפך בפני זרים באינטרנט על כמה הבת שלה חכמה, יפה ומוצלחת אבל בשיחות בינינו כל החיים שמעתי רק זלזול בהישגים שלי, הקטנה של כל דבר שמלהיב אותי ועושה לי טוב והעצמה של כשלונות, כולל בתור ילדה, בדברים שעשיתי פעם ראשונה בחיי, בלי שיש לי מספיק כלים כדי להצליח ובלי שניתנו לי כלים לא לחזור על הכישלון.

פתאום אני מבינה למה תמיד היה אסור לי לכעוס עליה וכעס שלי תמיד התקבל בתור התחצפות.

פתאום מאוד ברור לי, למה מאז שאני זוכרת את עצמי, הרגשתי שהיא רואה אותי בתור פרויקט ולא בתור אדם נפרד ממנה שיכולים להיות לו רגשות ורצונות משלו.

אני אהיה בת 40 בשנה הבאה ואני עדיין לומדת ולא לגמרי מצליחה להפנים, שלא כל דבר שאני נוגעת בו יכול או צריך לצאת מושלם, שלהיכשל זה חלק בלתי נפרד מהחיים ושכישלון נקודתי לא אומר עלי כלום.

להציב גבולות ולתקשר כעס ותסכול ולא לתת לטון סמכותי להפעיל אותי אלה דברים שרק לקראת גיל 35 הצלחתי ליישם.

אולי לקראת 50 אצליח לקבל קצת שפיות ואיזון.

אם נגיד אתה רוכב על אופניים חשמליים על המדרכה, מתנגש בהולכת רגל שצועדת להנאתה עם אוזניות ולכן לא שמה לב שאתה מאחוריה ומתחיל לצעוק עליה שהיא צריכה להיזהר, במקום להתנצל, אמא שלך בסבירות גבוהה זונה.

אתם תסלחו לי, נכון?

היא לשפוך עליה את הבעיות הרגשיות שלך מהשיחה הראשונה, בלי להתעניין בכלל בה, אז אתה לא בחור נחמד ורגיש שמראה פגיעות. אתה זורק את הצרות שלך על אדם שהרגע הכרת, שלא ביקש את זה ושזה לא התפקיד שלו להכיל אותך.

לגיטימי לספר בכמה מילים שאתה מתמודד עם שיט, כדי שהיא תדע מי עומד מולה. פחות לגיטימי למקד שיחה שלמה רק בזה, בשלב ההיכרות הראשונית ואם אתה עושה את זה מול כל אישה שנקרית בדרכך, אל תתפלא שלא הולך לך.

לא, זה לא אומר שנשים מחפשות את הבריון חסר הרגישות שיתיחס אלינו כמו זבל, אנחנו פשוט גם לא מחפשות את זה שינסה להפוך אותנו לפסיכולוגית חינמית. יש עוד אופציות בעולם. יש אנשים עם בטחון עצמי בריא שמבינים איך תקשורת בין בני אדם עובדת.

זוכרות את הניינטיז, כשכולן היו מחולקות בין מחנה ברנדון למחנה דילן?

אז תמיד העדפתי את דייויד ועד היום יש לי קצת קראש על בריאן אוסטין גרין.

כי אתם צריכים לתמרן בין עבודה, ילדים וסקס?

 נסו לאונן עם גור חתולים בבית.

התשובה לשאלה הזאת היא תמיד, אבל תמיד, שהם מתו. הרבה מאוד אנשים מתו.

חושבים שטלפון נייד זה פינוק? תחשבו שוב, על כל האנשים שמתו מהתייבשות/התקף לב/תאונה ושאפשר היה להציל אם להם או למישהו בסביבה היה טלפון זמין ביד ולא היה צריך לחפש אחד כדי להזמין אמבולנס.

הסתדרו מצוין בלי? אלה מביניהם ששרדו, יש מצב. זה לא אומר שגם אנחנו צריכים.

מה הקטע שכולם פתאום מחפשים מישהי שתשב להם על הפנים?

אני לא יודעת אם אתם מודעים לזה, אבל לעשות את זה בצורה שלא תמנע מכם לנשום ברמה ממש מסוכנת זה המון מאמץ על האגן ולי נגיד אין שום כוונה להיות זאת שמתאמצת.

רוצה לרדת לי? אני אשכב ואתה תעבוד.

"אנחנו דור דפוק"

"אנשים היום ממהרים מדי להתגרש"

"האפליקציות יוצרות אשליית שפע"

"נשים היום תופסות תחת"

בולשיט.

אנחנו לא דור דפוק, לא איבדנו שום דרך, אין אתנו שום בעיה מלבד העובדה שחלק מבני גילי ומטה, מאיזושהי סיבה לא ברורה, עושים רומנטיזציה למושגים של הבומרים לגבי מערכות יחסים ומה לעשות, העולם השתנה והיום המושגים האלה לא מתאימים.

למעשה, גם לדור הבומרים המושגים האלה לא ממש התאימו. עובדה שהם אלה שהביאו לנו את המהפכה המינית וחלק משמעותי מאוד במהפכה הפמיניסטית.

העולם שלנו משתנה, מה שנתפס כנכון משתנה. אפשר להיות תקועים בעבר, להתבכיין על זה ובעיקר להישמע כמו קשישים נרגנים בגיל 30 ואפשר לקבל את זה שהאנושות אינה עומדת במקום אחד.

אנשים היום לא ממהרים מדי להתגרש. כלומר, חלקם אולי כן, אבל האמת היא, שבדור של הסבים/הורים שלנו מיהרו מדי להתחתן ואז נאחזו בזה בכוח כי גירושין היו טאבו, כי נשים היו תלויות כלכלית בגברים, כי לא היו שום פתרונות ומסגרות סיוע למי שסובלת מאלימות במשפחה, כי זאת פשוט הייתה הנורמה. בדורות הצעירים יותר קיימת ההבנה שנישואין, כמו כל פרויקט משותף בין אנשים, יכולים להיכשל, שמה שמתאים לנו בגיל 25 לא בהכרח יתאים בגיל 35 ושלפרק את החבילה זה לא אסון ושמותר לנו גם לטעות ולחזור בנו מהחלטות שקיבלנו. אנחנו בני אדם.

אל תבינו אותי לא נכון, אני לא מעודדת אף אחד לרוץ להתגרש על כל ריב קטן. כמובן שבכל מערכת יחסים קיימים קשיים שצריך לעבוד עליהם, אבל ממש לא צריך להישאר יחד בכל מחיר ולשכנע את עצמנו שאנחנו מאושרים. 

יש שמונה מיליארד בני אדם בעולם, החיים לא מתחילים ונגמרים באחד הזה ולא, אפליקציות לא יוצרות אשליית שפע אלא מלמדות אותנו שיש הרבה אפשרויות.

בכנות? לא הייתי רוצה לבלות שנים מחיי עם אדם שנמצא איתי ואני איתו כי הכרנו על סמך מיקום גאוגרפי והתקרבנו כי לשנינו לא היה ממש ממה לבחור. אין שום דבר רע בשפע. שפע מאפשר לנו למצוא את האנשים המתאימים עבורנו, גם אם החיפוש יקח יותר זמן ומי שטוען שזה גורם לכך שהרבה אנשים היום מרגישים בדידות, כנראה לא מבין כמה בודדים אפשר להרגיש בתוך זוגיות שלא באמת עובדת אבל אף אחד מהצדדים לא מעז לעשות את הצעד של לפרק אותה.

לבסוף-נשים היום לא תופסות תחת, פשוט מאז שיש לנו יכולת להתפרנס בכוחות עצמנו, אנחנו רוצות מישהו שיש לו אישיות מעניינת, שמקפיד להתקלח ושגם יודע לזיין כמו שצריך. כבר לא מספיק להיות זין עם משכורת.

זה לא נקרא לתפוס תחת, זה נקרא להיות בעלות סטנדרטים.

לא מוצא חן בעיניך שחלק מאתנו גם רוצות גוף שרירי וזקן מסודר? בו-פאקינג-הו.

גברים שופטים אותנו לפי חיצוניות כל הזמן. מותר לנו גם.