החיים בטריקולור

1. כל עוד הבנתם מה ניסו לומר לכם והצד השני לא ביקש מכם עריכה לשונית, שמרו את הטרחנות לעצמכם.

2. שפה היא כלי שנועד לשרת אותנו ואין שום בעיה עם הרעיון של להכניס אליה שינויים כך שתשרת יותר אנשים ותהיה נוחה יותר לשימוש.

3. אין דבר כזה מילים מומצאות ומילים שאינן כאלה. מאה אחוז מהמילים, בכל השפות בעולם, הינן מומצאות. 

4. האופן שבו מקובל לדבר משתנה ממקום למקום ומתקופה לתקופה בכל השפות. 

5. אין שום דבר רע בשימוש במילים/ביטויים משפות אחרות. שפות זלגו זו לתוך זו מאז ומעולם ואין הגיון בציפיה שזה לא יקרה בעולם שבו כולנו נחשפים למגוון תרבותי ענק על בסיס יומיומי.

6. בכל שפה יש הבדל בין שפה רשמית לשפת יומיום. 

אתם לא מגני השפה, אתם סתם נודניקים שלא מבינים איך שפה עובדת.

אני לפני כמה שעות: איזה יופי, חזר לי החשק המיני סוף סוף.

אני, אחרי הפרק הראשון של "בית הדרקון": אלוהים אדירים! אני לא עושה סקס לעולם יותר!

אבל הרגע גיליתי שמצאו אצל מישהי שאני מכירה גידול סרטני בשד וכאן באתר יש המון נשים שמאוד מתגאות בציצי שלהן אבל הרבה מאתנו שוכחות שיכולים לצמוח בתוכו דברים שעלולים להרוג אותנו.

בבקשה לכו להיבדק.

שאני פחות אוהבת את מה שאני רואה במראה.

כן, אני שמטיפה לאהבה עצמית בכל מידה וכל מבנה גוף, שתמיד מרימה לכל החברות שלי ותמיד משכנעת את כולן שהן יפות ומושלמות, לא תמיד אוהבת את הגוף שלי.

אחרי כמה שנים של תנודות משקל, אכילה רגשית, משטר קפדני, ירידה משמעותית שמאז הצלחתי לשמור עליה חוץ מאיזה 4 ק"ג שעליתי בעקבות הפסקת עישון, הגעתי למקום שאני לא מרגישה צורך להתחבא.

אני עדיין רחוקה מאידיאל הרזון המיינסטרימי, אבל יכולה לקנות בגדים בזארה, אפילו לא במידה הכי גדולה בחנות ובשלב כלשהו גם למדתי להנות מהגוף שלי גם ברמה האסתטית, אבל גם מהדברים שהגוף הזה יודע לעשות. מהיכולת שלו לקחת אותי ממקום למקום, ליצור דברים באמצעות הידיים, לרקוד, להרגיש הצפת אנדורפינים אחרי אימון טוב, להנות מריחות וטעמים של אוכל, לקבל אורגזמות, להעניק הנאה מינית לאנשים אחרים. כל אלה דברים נפלאים שאני סוף סוף מעריכה והם בכלל לא תלויים במראה, משקל או היקפים.

למדתי לא להתעלל בגוף שלי עם בגדים לא נוחים ונעלי עקב מטורפות. למדתי לא להגיע למצב שאני אוכלת יותר מדי ונגעלת מעצמי אחרי וגם לא מרעיבה את עצמי.

עשיתי דרך מאוד משמעותית ואני באמת גאה בעצמי עליה ובכל זאת, יש ימים שאני פשוט מסתכלת על עצמי ולא אוהבת את הגוף הזה.

פתאום מפריעה לי הבטן הלא שטוחה, פתאום בא לי להיות צרה יותר באגן, פתאום החזה נראה לי לא מספיק גדול או לא מספיק מורם, פתאום אני מתחילה לשים לב לכל הפגמים, שביום טוב יותר הייתי אומרת שהם בכלל לא פגמים אלא פשוט מאפיינים נורמליים לגמרי של גוף אנושי.

אני מבינה שזה כנראה שילוב של חום גבוה עם העובדה שלא זזתי מספיק בימים האחרונים ושבעוד יום-יומיים ארגיש אחרת לגמרי אבל יש משהו מבהיל בידיעה שהיכולת שלי להעריך ולאהוב את הגוף שלי כל כך שבירה ולא יציבה.

את זה שיזרום על דייט ראשון במקס סטוק

בעיקר כדי שאוכל להעלות תמונה ולכתוב "החתולה במגפיים"

מהבוקר עם חום ודווקא ביום שבו רציתי לצאת להליכה ממש ארוכה ולעשות סדר בארון.

כבר שנים שאני כל שנה חולה בקיץ ולהיות עם חום באמצע אוגוסט זה תענוג מפוקפק ביותר.

הלכתי להמשיך לרחם על עצמי

אחד היום, בעקבות שיחה עם חברה שהבנתי שהגיע הזמו לשחרר, למרות שהיא חברה של שנים ולמרות שזה כואב לי כאילו אני קורעת חתיכה מעצמי: יש אנשים, שיהיו נוכחים רק כשרע להם. 

כשהם במקום לא טוב בחיים שלהם, בגלל שברון לב/משבר/דיכאון הם יצרו קשר, ירעיפו עליכם אהבה, ירצו להיפגש ויעשו בשביל זה מאמץ אקטיבי אבל כשטוב להם, פתאום אתם מפסיקים להיות קיימים. אני לא מדברת על זמינות נמוכה יותר, אלא על דממת אלחוט. פתאום אתם היחידים שיוצרים קשר ואם תיפגשו, זה יהיה "על הדרך".

לדוגמא, אותה חברה הגיעה ליום ההולדת האחרון שלי רק כי היא רבה עם הבן זוג שלה והם היו על סף פרידה. לפני הריב היא הודיעה לי שלא תגיע ואחרי הייתה מוכנה פתאום לבוא והגיעה ממש מהר. מאז לא התראנו ובקושי דיברנו ולא כי אני לא מנסה אבל כשכבר כן יש שיחה, היא מספרת כמה טוב לה עכשיו וכמה היא מאושרת. אני הכי שמחה בשבילה בעולם, באמת. אבל איך יכול להיות שרק כשחרא לך את נזכרת בי פתאום?

אנשים שמתנהגים ככה אלה לא חברים, אלה ערפדי אנרגיה.

נעליים חדשות.

אה וניטים. ניטים משמחים אותי.