החיים בטריקולור

איכשהו, כל האנשים שהכרתי במהלך חיי שהגדירו ככה את עצמם, היו גם האנשים הכי חסרי אמפתיה שיצא לי להכיר.

מה שאפיין את רובם זה בעיקר הרבה חוסר מודעות עצמית.

הטריגר לכתיבת הפוסט הזה היה פוסט אחר שקראתי כאן, שפשוט התיישב בול על כמה התמודדויות שלי עם עצמי מהתקופה האחרונה.

גדלתי עם הורים שלא כל כך האמינו שילדים צריכים פרטיות או זכאים לה. בתפיסה שלהם,ילד שרוצה פרטיות הוא ילד שמסתיר סוד נורא שחייבים לגלות בכל מחיר.

בניגוד להרבה הורים לבנות שראיתי סביבי, לא אסרו עלי לסגור את הדלת של החדר שלי, אבל לא הייתה לדלת הסגורה הרבה משמעות כי בכל רגע נתון היא יכלה להיפתח.

סמארטפונים עדיין לא היו קיימים כשהייתי ילדה ומחשב בכל בית היה עדיין חלום רחוק, אבל לפתוח את התיק שלי, לחטט לי בארון או במגירות, לצוטט לשיחות טלפון עם חברות ולתחקר אותי לגבי תוכן השיחות היו פרקטיקות רגילות לגמרי בבית.

הייתי די חננה סך הכל. לא היה שום סוד אפל, המגירות היו מלאות בטושים, צבעי פנדה וגומיות לשיער וכל מה שרציתי זה פשוט להרגיש שיש מרחב כלשהו שהוא שלי וקיבלתי את זה רק אחרי שעזבתי את הבית.

לצד היעדר פרטיות מוחלט, מאמצים אדירים הושקעו בלהשאיר אותי ילדה זמן רב ככל הניתן, כאילו לדבר לבת 14 כמו לבת 8 יגרום למחזור להתעכב, לציצי לא לצמוח או יעלים לאנשהו את החרמנות שהמתעוררת בגיל הזה או את העניין בבנים.

מחוץ לקונטקסט זה נשמע כמו אוי אוי אוי אבל להגיע למסיבת כיתה, בג'ינס דמוי שק וסווטשירט של מיקי מאוס כי אמא שלך החליטה שככה ילדה בגילך צריכה להראות ולראות את כל הבנות בג'ינס צמוד או שמלות מיני ועם שפתון ולק, לא בדיוק תורם לבטחון העצמי.

בסופו של דבר מה שהם השיגו זה שהפכתי למומחית להסתרות וכשהגיעו החוויות המיניות של גיל  ההתבגרות וההתנסויות הראשונות עם סמים, הם לא עלו על זה ולא פעם אחת.

איך אני יודעת? זה די פשוט. אין שום סיכוי שמשהו כזה היה עובר בשקט אצלנו בבית.

עד היום אני כל כך חרדה לפרטיות שלי, שלפעמים שאלה תמימה לגמרי, שאין שום סיבה בכלל להתעכב עליה, כמו "במה את צופה?" נחווית יל ידי כפולשנית וגורמת לי לשלוף ציפורניים ורק לאחרונה עשיתי בכלל את הקישור הזה בין העבר להווה.

אני מניחה שבאיזושהי דרך מעוותת הם חשבו שככה הם מגנים עלי מהסכנות שאורבות בחוץ לילדות, אבל במבחן התוצאה זה גם לא באמת הגן עלי מכלום, גם הפך אותי לקונטרול פריק וגם יצר תחושת מחנק ותחושה שהמקום הכי לא בטוח ולא מוגן הוא הבית וכפועל יוצא, רצון לברוח.

אז עכשיו, כשסוף סוף הצלחתי להשיל מעלי את התפיסה שלהכיר בהשפעה שיש לחוויות ילדות על מי שאנחנו בבגרות לא יהפוך אותי לבכיינית שמסרבת לקחת אחריות על עצמה, אני מניחה שאפשר באמת לעבד ולהתמודד.

לפני כמה חודשים לא הייתי מסוגלת לסבול את עצמי יותר וזה הוציא ממני המון אגרסיות כלפי הסביבה עד שהבנתי שאי אפשר להמשיך ככה ושאני לא אוהבת את מי שאני הופכת להיות והחלטתי לעשות ריסט להכל.

החלפתי מקום עבודה אחרי מנוחה של חודשיים, לקחתי הפסקה מהכלוב, ניתקתי קשר עם הוריי, שלחלקכם זה אולי ישמע כמו דבר נוראי לעשות אבל באמת שהם אנשים רעילים והייתי צריכה לעשות את זה מזמן והכי חשוב, הפסקתי לעשן וויד.

הפסקת העישון היא הצעד הכי משמעותי מבחינתי כי במשך שנים לא חוויתי כלום ולא התמודדתי עם כלום בלי זה והאמת, פחדתי ממה שישאר ממני.

במשך המון זמן ידעתי שאני צריכה לעצור, שלא טוב לי ככה, אבל השאלות לא הניחו לי-

מי אני בלי להיות בסטלה מאה אחוז מזמן הערות שלי? האם יהיה לי את אותו בטחון עצמי? האם עדיין אהיה כריזמטית? סקסית? אצליח לתפקד בלי להתפרק? והדחף המיני, מה איתו? ויכולת להתנסח? 

אז עברו 7 חודשים בלי לעשן בכלל.

הצלחתי לא לעלות במשקל, החשק המיני נעלם לגמרי ורק בשבועיים האחרונים התחיל לחזור לעצמו, אני כן הרבה פחות תקשורתית, הרבה פחות רוצה לראות אנשים אחרים, אבל חלק גדול מזה קשור גם לעובדה שהעמסתי על עצמי עבודה+לימודים+התנדבות עם פליטים מאוקראינה אז אני בעיקר פשוט עייפה וכן, עדיין קצת מחפשת את היכולת שלי לתקשר עם העולם בלי להיות תלויה בסטלה, אבל מה שפחדתי ממנו, הנפילה הגדולה, אובדן העצמי המוחלט, הדיכאון הקשה שכל כך פחדתי ליפול אליו, כל זה פשוט לא הגיע.

מה שכן הגיע, זה כעס משמעותית יותר מווסת, שינה הרבה יותר טובה והבנה שאני מסוגלת להיות מעניינת, כריזמטית וסקסית בזכות עצמי. אני פשוט צריכה ללמוד מחדש איך לעשות את זה. זה תהליך.

אני לא הכי מתה על למצוץ זין.

אני טובה בזה (לפחות זה הפידבק שאני מקבלת כל חיי) ונהנית מלראות את הפרטנרים שלי נהנים מהמציצה אז אני עושה את זה בשמחה אבל הפעולה עצמה לא מדליקה או מחרמנת אותי. זה כיף לי נטו כי אני אוהבת לראות את הצד השני נהנה.

אז עכשיו הוא החליט שהוא מעדיף לא לקבל ממני מציצות כי הגישה שלו היא שכל דבר שלא שנינו יחד ממש מתחרמנים ממנו-מחוץ לתחום והוא מעדיף שלא אעשה שום דבר שאני לא ממש נהנית ממנו בעצמי. זה מקסים מצידו ואני אמורה להעריך את זה ובגדול, זכותו להחליט מה הוא לא מעוניין לעשות בכלל, בדיוק כמו שזכותי להחליט את זה אבל זה עדיין מבאס אותי. ניסיתי להסביר לו שזה לא משחק סכום אפס מבחינתי והוא רק אמר שמבחינתו זה כן ושהוא לגמרי חי בשלום אם זה שלא אמצוץ לו.

כל הרעיון אמור להפוך את החיים שלי לקלים יותר.

אז למה זה עדיין כל כך מבאס אותי?

🤦‍♀️🤦‍♀️🤦‍♀️

1. צריך להקשיב למה שאנשים מספרים לעצמם. מי שמעיד על עצמו שהוא חרא, כנראה יודע על מה הוא מדבר.

2. מי שרוצה-עושה. עד כדי כך פשוט.

😻😻😻

כל כך נמאס לי מחברות שנכנסות לזוגיות ונעלמות בתוכה לגמרי!

אני מבינה שזוגיות מצריכה זמן, אני מבינה זמינות נמוכה, לכולנו יש לו"ז והרבה פעמים קשה לקבוע וזה בסדר.

מה שאני לא מבינה זה למה לעזאזל כבר חצי שנה אי אפשר לדבר אתך על כלום חוץ מהזוגיות שלך, למה כבר כמעט לא יוצא לנו לבלות זמן יחד ולמה לעזאזל נראה לך הגיוני להודיע לי שכנראה לא תגיעי ליום ההולדת שלי כי לא בטוח שהוא יכול באותו יום.

אין לי שום בעיה שאנשים שבאים לחגוג איתי יביאו בני זוג, אבל מבין שניכם את חברה שלי. זה שהוא לא יכול לבוא לא אמור למנוע ממך.

את יודעת שלא חגגתי יום הולדת כמה שנים. אם את לא מסוגלת לפנות יום אחד פעם בכמה שנים כי זה חשוב לי, אז איזו מן חברות זאת?

אני כועסת

כבר שנים שבמקביל לDay job שלי, אני עושה לפעמים עבודות סטיילינג.

זה לא העיסוק העיקרי שלי ואני לא מקבלת הרבה לקוחות, אבל כשכן זה תמיד כיף. כבר שנים שיש מחשבות על להפוך את זה לעסק של ממש, אבל הקורונה שיבשה את כל התכניות.

בכל זאת, היום הייתי בפגישת סידור ארון ללקוחה מקסימה, שיתוף הפעולה שלה היה נדיר, זרקנו מהמלתחה שלה כל מה שלא צריך להיות בה, הראיתי לה איך אפשר לשלב פריטים שיש לה בדרכים שהיא לא חשבה עליהן ואחרי שנים שהיא הסתתרה בתוך שקים מטשטשים, הצלחתי לשכנע אותה שהקימורים הנהדרים שלה ראויים לטוב מזה ובשלב כלשהו היא עמדה מול המראה, אמרה "לא ידעתי שהגוף שלי כל כך יפה" וכמעט גרמה לי לבכות מהתרגשות, אבל חיכיתי עם זה לאחר כך כי בכל זאת צריכה לשמור על מקצועיות.

שבוע הבא פגישה שנייה שבה נעשה שופינג ביחד, ממחכה בקוצר רוח 🙂

אמר בן ה60+  שמתחיל רק עם צעירות ממנו בעשרים שנה לפחות.

כפרה, אם גיל זה רק מספר, למה שלא תצא עם מישהי שצעירה ממך רק בעשור, נניח?

בואו, משקל הוא מספר. משכורת היא מספר.

למספרים יש משמעות.