הטריגר לכתיבת הפוסט הזה היה פוסט אחר שקראתי כאן, שפשוט התיישב בול על כמה התמודדויות שלי עם עצמי מהתקופה האחרונה.
גדלתי עם הורים שלא כל כך האמינו שילדים צריכים פרטיות או זכאים לה. בתפיסה שלהם,ילד שרוצה פרטיות הוא ילד שמסתיר סוד נורא שחייבים לגלות בכל מחיר.
בניגוד להרבה הורים לבנות שראיתי סביבי, לא אסרו עלי לסגור את הדלת של החדר שלי, אבל לא הייתה לדלת הסגורה הרבה משמעות כי בכל רגע נתון היא יכלה להיפתח.
סמארטפונים עדיין לא היו קיימים כשהייתי ילדה ומחשב בכל בית היה עדיין חלום רחוק, אבל לפתוח את התיק שלי, לחטט לי בארון או במגירות, לצוטט לשיחות טלפון עם חברות ולתחקר אותי לגבי תוכן השיחות היו פרקטיקות רגילות לגמרי בבית.
הייתי די חננה סך הכל. לא היה שום סוד אפל, המגירות היו מלאות בטושים, צבעי פנדה וגומיות לשיער וכל מה שרציתי זה פשוט להרגיש שיש מרחב כלשהו שהוא שלי וקיבלתי את זה רק אחרי שעזבתי את הבית.
לצד היעדר פרטיות מוחלט, מאמצים אדירים הושקעו בלהשאיר אותי ילדה זמן רב ככל הניתן, כאילו לדבר לבת 14 כמו לבת 8 יגרום למחזור להתעכב, לציצי לא לצמוח או יעלים לאנשהו את החרמנות שהמתעוררת בגיל הזה או את העניין בבנים.
מחוץ לקונטקסט זה נשמע כמו אוי אוי אוי אבל להגיע למסיבת כיתה, בג'ינס דמוי שק וסווטשירט של מיקי מאוס כי אמא שלך החליטה שככה ילדה בגילך צריכה להראות ולראות את כל הבנות בג'ינס צמוד או שמלות מיני ועם שפתון ולק, לא בדיוק תורם לבטחון העצמי.
בסופו של דבר מה שהם השיגו זה שהפכתי למומחית להסתרות וכשהגיעו החוויות המיניות של גיל ההתבגרות וההתנסויות הראשונות עם סמים, הם לא עלו על זה ולא פעם אחת.
איך אני יודעת? זה די פשוט. אין שום סיכוי שמשהו כזה היה עובר בשקט אצלנו בבית.
עד היום אני כל כך חרדה לפרטיות שלי, שלפעמים שאלה תמימה לגמרי, שאין שום סיבה בכלל להתעכב עליה, כמו "במה את צופה?" נחווית יל ידי כפולשנית וגורמת לי לשלוף ציפורניים ורק לאחרונה עשיתי בכלל את הקישור הזה בין העבר להווה.
אני מניחה שבאיזושהי דרך מעוותת הם חשבו שככה הם מגנים עלי מהסכנות שאורבות בחוץ לילדות, אבל במבחן התוצאה זה גם לא באמת הגן עלי מכלום, גם הפך אותי לקונטרול פריק וגם יצר תחושת מחנק ותחושה שהמקום הכי לא בטוח ולא מוגן הוא הבית וכפועל יוצא, רצון לברוח.
אז עכשיו, כשסוף סוף הצלחתי להשיל מעלי את התפיסה שלהכיר בהשפעה שיש לחוויות ילדות על מי שאנחנו בבגרות לא יהפוך אותי לבכיינית שמסרבת לקחת אחריות על עצמה, אני מניחה שאפשר באמת לעבד ולהתמודד.
