לא, לא מדובר על כל שיתוף בהרגשה רעה, קושי או התמודדות. אני אנושית וכמו כולם גם אני מתמודדת עם השיט שלי, אין אף אחד שהכל אצלו תמיד רק טוב וזה בסדר ואף רצוי לדבר על זה.
הבעיה מבחינתי מתחילה כשכל האינטרקציה עם אדם מסוים מצטמצמת רק לתלונות על מר גורלו, מבלי שהוא מראה רצון כלשהו לשנות משהו.
אני הכי מוכנה בעולם לעזור למי שרוצה לעזור לעצמו והכי מעריכה בעולם אנשים שמנסים לעבור תקופות חשוכות ומתוכן לצמוח, אבל כשזה מגיע למצב שהכל תמיד רק רע, בלי שום רצון לשנות משהו-אני לא שם.
הייתה לי בעבר חברה שבאמת התמודדה עם עם כמה דברים לא פשוטים, אני חלילה לא מזלזלת בזה, אבל הדרך שלה להתמודד הייתה, בעצם, לא להתמודד והיא גם הפכה את המצב הנפשי שלה לנשק.
היא סרבה לקבל טיפול, טענה שזה בוודאות לא יעזור למרות שמעולם לא ניסתה, כשכבר פנתה לטיפול, לא לקחה את התרופות שהפסיכיאטר רשם לה שוב כי לטענתה אין טעם כי זה לא יעזור ובשלב כלשהו נעשה בלתי אפשרי לדבר איתה בלי לשמוע תלונות, בלי להצטרך לגרד אותה מהרצפה, בלי לנסות לשכנע אותה לא לפגוע בעצמה ובמקביל, התחילה לפתח התנהגות בריונית כלפי הסביבה שלה ולהשתמש באובדנות ובהתקפי החרדה שלה בצורה מניפולטיבית של התחמקות מעימותים ומהתמודדות עם השלכות המעשים שלה.
הקשר איתה נותק כשכבר לא יכולתי יותר ומאז לא יכולה לסבול אנשים שזורקים על הסביבה שלהם את האחריות למצבם, שהכל אצלם תמיד רק רע, שלא יודעים לתקשר בלי להתלונן ושלא עושים כלום כדי לעזור לעצמם ולטפל בעצמם.
יש לעבור תקופה קשה ויש להיות ערפד רגשי.