החיים בטריקולור

במסעדה פלצנית, עם תפריט בשפה שאני לא מבינה, מחירים שאני מבינה אפילו פחות ולבוש מוגזם.

אני לא מבינה למה אנחנו לא אוכלים שווארמה והולכים הביתה להזדיין.

מי בדיוק הגבר במערכת היחסים הזאת?

ואני מחכה כבר לים בשבת

כשסוף סוף החלטתי להיכנע לגחמות של המוח המפגר שלי ולקחת כדור שינה, גיליתי שנגמר לי הבונדורמין, ששכחתי לחדש מרשם כי אני עפיפון בלי חוט ושאני תקועה עם חפיסת נוקטורנו, שאפקטיבי עבורי כמו כוסות רוח למת.

אני ממש מקווה שאף אחד לא יהיה מספיק מטומטם לעצבן אותי היום.

והוא צבעוני ומשמח בדיוק כמו שרציתי וקיבלתי אותו במתנה!

אני עומדת לעשות סלט מחשבתי כאן, כי אני לא לגמרי יודעת מה אני מנסה לומר. עמכם הסליחה.

כבר די הרבה שנים שאני מפלרטטת עם הדת ובאופן כללי עם הרעיון שקיים משהו גדול יותר מכולנו שמנהל פה את הכל ושכל הבלגן הזה הוא חלק מאיזו תכנית על נשגבת מאתנו.

יש ברעיון הזה משהו שמפחיד את רוב האנשים שאני מכירה (בניגוד אלי, רוב בני המשפחה והחברים שלי מאוד סגורים על היותם אתאיסטים) ומשהו מנחם עבורי.

בתור חולת שליטה, שחייבת כל רגע להיות מודעת לכל פרט קטן בחיים שלי, תחרותית בקטע מפגר ושונאת להיכשל, יש משהו מאוד מרגיע במחשבה על זה שמשלכתחילה לא הכל בכלל תלוי בי. אף פעם לא הייתי חזקה בלקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנות, רק בשנים האחרונות התחלתי להפנים את העובדה הפשוטה שאני אנושית ומכאן שאני לא כל יכולה ולפעמים התזכורת שאני רק גרגר קטן וחסר חשיבות במונחים של היקום כולו, מכניסה אותי לפרופורציות.

אני יודעת בוודאות ששתי הדתות היחידות בעולם שהייתי מסוגלת לחיות בשלום עם אורח החיים שהן דורשות אלה יהדות ונצרות פרובולסבית, כי הן לא דוגלות בהתנזרות מוחלטת מהנאות גופניות לטובת איזשהו גן עדן מדומין בעולם הבא שבתכלס אין לנו מושג אם יש כזה או לא.

אני מסרבת לקבל את האפשרות שישות כל כך חכמה ובעלת כאלה יכולות, שיצרה משהו כל כך גדול ומורכב, נתנה לנו את היכולת להנות מהגוף שלנו אך ורק במטרה לבחון אותנו כל החיים ולגרום לנו להיאבק בעצמינו.

הייתי יכולה אפילו לחיות בשלום עם לבוש צנוע או שמירת שבת. שני הדברים לא נשמעים כמו משהו שיווה אתגר מיוחד עבורי. ממילא רוב השבתות שלי עוברות ברביצה כי אני מגיעה אליהן מותשת ואני לא רואה בעיה בלחשוף טיפה פחות עור. אני בכל מקרה לא כל כך אוהבת להתלבש מאוד חשוף.

ניהלתי בעבר מערכות יחסים עם אנשים דתיים וחייתי לגמרי בשלום עם זה שהמשמעות של סופ"ש ביחד היא שלא מפעילים מוזיקה או טלוויזיה יום וחצי. 

העניין הוא שכשאני באמת רוצה להכניס משהו לחיים שלי, אני בדרך כלל הולכת על זה בצעדים מאוד בטוחים בלי להביט לאחור ואני באמת לא יודעת מה עוצר אותי כאן, אבל אני בוודאות לא במקום של פשוט לוותר על אורח חיים חילוני.

אני לא אתאיסטית בוודאות, אבל גם לא מאמינה בכלום מספיק חזק. אני יודעת שמה שחשוב זאת האמונה שבלב ולא הטקסים, אבל פעם אחת בחיים בא לי להרגיש שייכת לאנשהו ולו רק כדי לדעת אם יש לי בכלל את היכולת הזאת.

היא חוסר רצון לקום מהמיטה.

ועם הבוס של הבוסית.

אחרי שעתיים מתישות שבמהלכן בעיקר אני דיברתי על כל הסיבות שבגללן אני רוצה לעזוב, ניסיון קלוש שלהם לשכנע אותי להישאר והבנה מהירה מאוד שאין להם מה להציע לי כי שום דבר ממה שמפריע לי כאן לא תלוי בהם בכלל, הגענו להבנה.

החל מהיום אני רשמית מפוטרת והחל מאחרי החגים אהיה רשמית מובטלת ואני חושבת שאנצל את האבטלה עד הדקה התשעים. לא לעבוד חודשיים יעשה לי מדהים עכשיו.

שישב לי בארון וצבר אבק, מספריים, ספריי אקונומיקה.

קצת מתבאסת על עצמי שלא צילמתי את הלפני.

בדיוק חגגתי יום הולדת 33, הגיעו המון אנשים והיה לי לילה מדהים אבל יום למחרת עברתי על התמונות ולא מצאתי אפילו אחת שבה אהבתי את עצמי.

הייתי אז במשקל הכי גבוה שאי פעם הגעתי אליו, 97 ק"ג זה ברוב המקרים המון גם לנשים גבוהות ממני ואני מטר ובמבה.

חייתי על פחמימות ריקות, עישנתי אל.אם. אדום כמו סתומה ובקושי הזזתי את עצמי. זה התחיל מתקופה של דיכאון ממש קשוח שבמהלכה כמעט ולא יצאתי מהמיטה והפך להרגל מגונה.

אני לא בטוחה איך קרה שחטפתי את הכאפה מכמה תמונות ולא מהעובדה שחודשים היה לי קשה לעלות את המדרגות לדירה שלי, אבל העיקר שמשהו עשה את העבודה.

כמו כל דבר בחיים שלי, גם כאן השינוי היה קיצוני מאוד ומיידי מהרגע שקלטתי את המצב שהגעתי אליו.

כל החטיפים והפסטות שהיו בבית הלכו באותו רגע לתרומה, מה שנשאר מהסיגריות ניתן במתנה לאחד ההומלסים שמסתובבים בשכונה שלי, יום למחרת ישבתי עם חבר דיאטן ובנינו תפריט ובאותו ערב יצאתי להליכה ארוכה אחרי שנים שבקושי הפעלתי את הגוף.

ציפיתי שיהיה לי קשוח ממש אבל האמת היא שנהנתי מכל שניה. בהמשך גם התחלתי מאוד לאהוב את ההליכות האלה ובאופן כללי להעדיף להתנייד ברגל. זה הפך להיות זמן עם עצמי, לנקות את הראש בסוף היום.

תוך חודש כל הבגדים שלי נעשו גדולים עלי, אחרי חודשיים הלחיים שלי קצת שקעו פנימה וגיליתי מחדש את הצוואר שלי, אחרי שלושה חודשים גיליתי שאני יכולה לקנות בגדים בזארה ואחרי ארבעה חודשים כבר לא התחשק לי בצק.

התחלתי לעלות במדרגות בקלות ובלי להתנשף כמה דקות אחרי כל פעם, הצרבות נעלמו ותוך זמן מאוד קצר הצלחתי להתמודד עם טיול של כמה שעות בנחל צין. לא מסלול קשה במיוחד, אבל באותה נקודת זמן זה היה ניצחון קטן.

מאז ועד היום הרדתי 40 ק"ג אבל ההישג הכי משמעותי מבחינתי הוא שגם הצלחתי לשמור על זה לאורך זמן בלי לשלם על זה בסטרס תמידי סביב משקל. היום אני אוכלת כל מה שבא לי, רק מקפידה לא להגזים עם הכמויות.

התקופה האחרונה גרמה לי להזכיר לעצמי שלהפעיל את הגוף עושה לי טוב נפשית והעובדה שלא נפלתי לאכילה רגשית בשבועיים האחרונים חידדה לי שאני מתמודדת עם עצמי הרבה יותר טוב היום.

אני מתה על התחושה של שרירים שעבדו אחרי אימון ואוהבת להרגיש שהגוף שלי מתחזק, אבל הרווח הכי משמעותי שלי כאן הוא נפשי.

הצפת אנדורפינים מהולה בתחושת הישג וכאב מספק של גוף שעבד זה שילוב נהדר נגד דיכאון.