תמיד הייתי די מתבודדת, גם בתור ילדה. זה לא שלא היו לי חברים, פשוט היו יחסית מעט מהם ולא הרגשתי שמשהו חסר לי.
ככל שהתבגרתי, התחלתי להרגיש שחברת בני אדם לאורך זמן מעייפת אותי, באיזשהו שלב למדתי מה זה אינטרוורט והבנתי שזאת כנראה אני.
זה לא שאין לי כישורים חברתיים או בטחון עצמי. זה לא שאני לא מבינה סיטואציות חברתיות או לא מצליחה לפתח קשרים.
יש לי יכולת למצוא שפה משותפת עם רוב בני האדם (רצון זאת כבר שאלה אחרת), לאורך השנים יצרתי חברויות בכל מקום שלמדתי, עבדתי או טיילתי בו, יש בחיי אנשים שהכרתי ברשתות חברתיות והפכו לחברי נפש בחיים עצמם ובכל זאת, חברת בני אדם מבחינתי היא משהו שהוא nice to have אך לא הכרחי ומשהו שאני אולי נהנית ממנו, אך גם שואב ממני המון אנרגיות ואם קבעתי שני מפגשים חברתיים לאותו שבוע, רוב הסיכויים הם שלאחד מהם בסופו של דבר לא אגיע כי זה יותר מדי עבורי.
מאז הסגרים של תחילת הקורונה, החלק בי שמתעייף מחברת בני אדם התעצם ומאז שהפסקתי לעשן וויד זה החמיר ועכשיו יש לא מעט מצבים שאנשים נעלבים ממני, חושבים שאני לא רוצה לשמור על קשר, תוהים אם הם עשו משהו, כועסים עלי ואני מבינה אותם, באמת שאני מבינה וכבר היו מצבים בהיכרויות עם פוטנציאל רומנטי, שאנשים חשבו שיש לי איזו ציפיה שירדפו אחריי (אין לי) ובפועל, רוב הזמן כל מה שאני רוצה זה להיות לבד כי לתקשר זה מתיש.
אני יודעת שזה לא דיכאון כי האמת היא שאני מרגישה טוב,מתפקדת, עושה המון דברים, מפעילה את הגוף וצוחקת ומחייכת המון זה פשוט שהיכולת שלי לבלות בחברת בני אדם אחרים מבלי שזה ירוקן אותי היא די נמוכה.
פעם עוד היה לי fomo, היום גם זה כבר לא נשאר.
מזל שיש חתולים.
