מאז 7/10 לא הצלחתי לבכות.
לא כשחטפתי התקפי חרדה מהאזעקות, לא כשהבנתי מה בדיוק קרה, לא כשהתחילו להגיע עוד ועוד ידיעות על מכרים שנרצחו, על חברים שאיבדו את כל המשפחה שלהם, לא כשהייתי צריכה ללכת בשלושה שבועות ליותר לוויות ממה שהייתי בכל חיי לפני כן, לא כשהייתי בלוויה של סאמר טלאלקה.
כל הזמן הזה, הרגשתי את הבכי תקוע בפנים, כמו אפצ'י שמסרב לצאת אבל לא מפסיק לדגדג.
ירדו לי כמה דמעות כשקראתי שקטלב שם קץ לחייו, אבל גם אז זה לא היה בכי ממש.
מאז 7/10 הרגשתי חסומה לגמרי רגשית וזה השפיע עלי בכל מישור אחר.
התחלתי להזניח קשרים, לישון פחות טוב, שגרת האימונים והאכילה שלי נהרסה וכל התחביבים שלי נזנחו.
פשוט לא הצלחתי להביא את עצמי לעשות הרבה חוץ מלהתקיים.
אתמול בלילה סוף סוף בכיתי כמו שצריך. אני לא יודעת למה דווקא עכשיו או מה שחרר את זה, אבל איך שלא יהיה, זה הגיע.
היום בבוקר קמתי בתחושה של כוחות מחודשים שלא היו לי כל הזמן הזה.
גם בעבודה שאלו אם משהו אצלי שונה.
אולי עכשיו יהיה לי כוח לחזור לחיות.
