התעוררנו מריחים כמו מיץ תחת.
מסתכל מסביב.
נראה כאילו עבודות החפירה של הרכבת התחתית עברו פה בחדר שינה.
מפורקים.
הכל התחיל ערב לפני זה.
מעשנים.
"נוזלת לך הגלידה", אני קבוע צריך להזכיר לפוקהונטס שמתעקשת להיכנס לשיחות עומק כשהג'וינט דולק לה ביד.
אחרי שני ג'וינטים, אנחנו מסטולים רצח ותופסים רעב מטורף.
"בוא למסעדה התאילנדית", היא אומרת.
אנחנו יורדים לאופנוע. מסטולים!
פוקהונטס מתקשה משום מה לעלות על אופנועים.
היא פיתחה שיטה שמשלבת לקיחת תנופה וריצה אל האופנוע עם סלטה ובורג שלא היו מביישים את נאדיה קומאנצ'י בשיאה.
עכשיו, כשהיא כמעט מחוקה, זה כמעט נגמר בשנינו מרוחים על הצד.
וכך, כשפוקהונטס חצי ישובה מאחורה, עם יד אחת שמכסה לי חצי פנים ועוצרת לי את הנשימה אנחנו נוסעים מתנדנדים אל המסעדה.
כשאנחנו מתיישבים במסעדה, מתגלגלים מצחוק כמו שני נרקומנים הגברת לידינו אומרת לבעלה "אברהם אל תסתכל!! שמו אותנו ליד מסוממים!! תאכל, אל תסתכל!!"
כשחייכתי אליהם ניסיתי לתת את המבט הכי סולידי שאני יכול אבל פוקהונטס אמרה שיש לי מבט של רוצח סדרתי ושאני אפסיק לחשוף אליהם שיניים.
המלצרית היתה מוזרה. משום מה ניסתה להניע אותנו מכל הבחירות שלנו.
"זה חריף"
"כן, אנחנו יודעים"
קיבלנו מבט כזה של "פחחח, חתיכת אשכנזים מפגרים שחושבים שהם קשוחים.
אני אגיד למשה במטבח שישפוך להם אקסטרא צ'ילי."
כשהגיע האוכל סיימנו אותו עוד בידיים של המלצרית, לפני שהצלחות נגעו בשולחן.
המלצרית הסתכלה עלינו במבט מפוחד ומזועזע כשביקשנו בפה מלא את התפריטים שוב.
כשהגיעה הקומבינציית סושי אנחנו אשכרה ניגבנו איתו את הרטבים. אשכרה ניגבנו סושי. בידיים. אבו דאבי סטייל.
כשסיימנו היתה לי תחושה שיש סיבה שהם מלווים אותנו לאופנוע ומנופפים לנו לשלום בפרצופים שמחים ממולאים בהקלה.
התנדנדנו לדירה של פוקהונטס. לא יכולנו להפסיק לצחוק.
מפה אנחנו לא זוכרים מה היה.
ראיות שנמצאו בזירה - אזיקים, חבל, פלאג וגאג.
זה הניחוש שלנו:
היה סקס מטורף!
אלים!
פוקה צרחה!
אני השתוללתי!
השכנים צרחו!
נרדמנו!
לא בהכרח בסדר הזה.
בבוקר הגשתי לפוקה למיטה את הקפה שבתמונה למטה.
פינוק מתוק לאהובה מתוקה.
