על האופנוע זה חופש.
אני מרגיש כמו כלב שמוציא את הראש מהחלון.
כיבוי אורות לצד השמאלי של המוח.
רק תחושות.
זרם אויר על הפנים.
ריחוף על הנוף.
חוסר משקל.
כשמצאתי חבר רחוק מהעבר בפייסבוק וראיתי תמונות שלו רוכב על אופנועים כבדים ידעתי מה הוא מרגיש.
גם לו זה קרה כילד.
אצלו זה היה שונה קצת, אבל עדיין דומה.
בראש שלי אז, כילד בן שש, לא היו אופנועים.
אבל לברוח יכולתי וברחתי למקומות רחוקים בהרבה.
מזחלת.
מזחלת של כלבים האסקים.
דהרתי במדבר קפוא.
בלי אנשים, בלי קול, רק רוח על הפנים ונשימות כלבים.
דהרתי רחוק וחזק עד שהמציאות היתה בטוחה ויכולתי לחזור.
כל פעם אחרי שהיה ונגמר, כשדידיתי הביתה דרך שדירת האקליפטוסים שליד בית הספר ידעתי שהאקליפטוסים מבינים.
הם דיברו אלי.
ליטפו לי את הפנים.
״אנחנו מבינים, ילד. זה בסדר. תרכב הכי רחוק שאתה רק יכול.״
סגרתי כבר את כל המעגלים הללו מזמן.
חיבקתי כבר את הילד הזה.
סלחתי ל ״הם״ שעשו מה שעשו
וגם להורי כבר כמעט סלחתי על שלא עשו כלום.
אבל אתמול קמתי בבוקר עם עצב ישן ומוכר.
אז לקחתי יום חופש מהעבודה ונסעתי לילדים.
כשחיבקתי אותם כמו שחיבקתי הם לא ממש הבינו מה קרה אבל שמחו ופיזרו עלי אהבה חסרת גבולות.
אהבה ללא תנאי.
כאילו לא משנה כמה אבא מזייף,
כמה הוא בורח רחוק בבריחות משונות,
כועס כעסים מוזרים
או נכבה לעיתים כמו מכשיר מרוקן
כשהוא פה איתנו אנחנו לגמרי פה.
ללא תנאי ומכל הלב.
התמלאתי.
בדרך חזרה, על האופנוע, הרגשתי את ההרגשה המוכרת ההיא שוב.
הדהירה.
הרוח על הפנים.
כבר לא הרגיש לי בריחה.
הרגיש לי חי.
והאקליפטוסים שעברתי בדרך שוב נראו מבינים.
בהמשך היום שאל אותי המדריך כושר מה אני עושה בחיים.
״רוכב עם האסקים״ עניתי ולא הרגשתי צורך להסביר.
