צוף מתוק-דבש לנשמה

Cafe​(שולט) - הַיָּד הָעִקֶּשֶׁת

דּוֹפֶקֶת, דּוֹפֶקֶת עַל שַׁעַר נָעוּל;

הָעוֹר רֻפַּט,

נוֹטֵף עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל

דָּמָהּ הַמְּעַט.

אֵין עוֹנֶה, אֵין קוֹל.

בּוֹשֵׁשׁ הַשּׁוֹעֵר.

דובשנית רכה​(נשלטת) - נם לו השוער
ואת קול הנקישה
מאן לשמוע
חיש חתול עבר ביעף
את המפתח הוא שלף
אך לנעוץ במנעול לא יכל...
נותרה היד מושטת
בשלה עיקשת..
סרבנית, ממאנת לשוב על עקבותיה...

מאלפת בשוט ומבט​(שולטת) - הדמיון יוצר מציאות, זה טבע העולם.

מי שמדמיין דלת נעולה, עומד מולה וכותב שירה, יעמוד מול דלת נעולה לעד.

לא ה רוח תפתח את הדלת,

גם לא זנב של חתול.

יללות תנים או קולנים,
צליל קערות טיבטיות או פעמוני כנסיות,
צליל תפילה, או מלמול תלונה
עשויים להנעים את האוזן אבל הם לא צליל הקסם שיפתח את השער .

רק כוונת הלב,
רק צליל הנשמה,
רק התמסרות מדוייק וכנה,
עשויה לקרוא לשומר שיפתח את השער,
לאולם הנכסף (או לעולם הנכסף).

דובשנית רכה​(נשלטת) - כוונת הלב
טומנת את המפתח
והיא קיימת...
נאמנה
ממתינה לשומר
לשימת לב שלו
להתמסר, לציית
להיות ראויה
והמפתח....
מונח, מחכה לאות.

Ez Knot​(שולט) - בפתח החוק / פרנץ קפקא

בפתח החוק עומד שומר-סף. אל השומר הזה בא איש מן הכפר ומבקש רשות להיכנס אל החוק. אבל השומר אומר שעכשיו אין הוא יכול להרשות לו להיכנס. האיש חוכך בדעתו ושואל אם יורשה אפוא להיכנס אחר-כך.
"יתכן", אומר שומר-הסף, "אבל לא עכשיו". כיוון שהשער אל החוק עומד פתוח כתמיד והשומר סר הצידה, גוחן האיש כדי להציץ דרך השער פנימה. השומר מבחין בדבר, צוחק ואומר: "אם כל כך קשה לך לעמוד בפיתוי, נסה-נא להיכנס למרות האיסור שלי. אבל שים לב כוחי גדול, ואני רק הנחות שבשומרים; אך בין אולם לאולם עומדים שומרי-סף, וכל אחד כוחו גדול משל קודמו. את מראהו של השלישי אפילו אני אינני יכול לשאת". קשיים כאלה לא צפה האיש מן הכפר. הלא הגישה אל החוק אמורה להיות חופשית לכל אדם ובכל עת, הוא מהרהר; אבל עכשיו, כשהוא מתבונן ביתר עיון בשומר-הסף הלבוש מעיל פרווה, באפו הגדול, המחודד, בזקנו הטטארי הארוך, הדליל, השחור, הוא מחליט בכל זאת שמוטב לו להמתין עד שיקבל רשות להיכנס. השומר נותן לו שרפרף ומרשה לו להתיישב בצד הפתח. שם יושב הוא ימים ושנים. הוא מנסה שוב ושוב לקבל רשות להיכנס ומייגע את השומר בהפצרותיו. השומר מרבה לערוך לו תחקירים קצרים, שואל אותו על מולדתו ועוד שאלות כאלה, הנשאלות באדישות, כדרך שנוהגים אדונים חשובים, אך בסופו של דבר הוא חוזר ואומר, שעדיין אין הוא יכול להרשות לו להיכנס. האיש, שהצטייד היטב למסעו, משתמש בכל חפציו, אפילו ביקרי-הערך שבהם, כדי לשחד את שומר-הסף. זה אמנם מקבל את המתנות, אך מקפיד להוסיף: "אני מקבל ממך את המתנה רק כדי שלא תחשוב שהחמצת משהו". כל אותן שנים ארוכות מתבונן האיש בשומר-הסף בלי הרף כמעט. הוא שוכח את שאר שומרי-הסף, וזה הראשון נראה בעיניו המכשול היחיד לכניסתו אל החוק. הוא מקלל את המקרה הרע – בשנים הראשונות ללא חשש ובקול רם וכעבור זמן, כשהוא מזדקן, הוא רק רוטן לעצמו. הוא נעשה ילדותי, ומאחר שתוך כדי עיון רב-שנים בשומר-הסף נתוודע גם אל הפרעושים שבצווארון מעיל-הפרווה שלו, הוא מבקש גם מהם לעזור לו לשכנע את שומר-הסף שישנה את דעתו.
לבסוף נחלש מאור-עיניו עד שאינו יודע אם אכן החשיך סביבו או שעיניו מטעות אותו. לעומת זאת, עיניו מבחינות עתה, מבעד לאפלה, בזוהר הבוקע מתוך פתח החוק ואינו דועך.
עתה ספורים ימיו. לפני מותו מתלכדים במוחו כל הניסיונות שהתנסה בהם במשך כל השנים לשאלה אחת, שעדיין לא הציג לשומר-הסף. כיוון שאינו מסוגל עוד לזקוף את גוו המתאבן, הוא רומז לו שייגש אליו. השומר נאלץ להתכופף עמוק-עמוק בשל הבדל הגובה, שהשתנה בהרבה לרעת האיש. "ומה עוד אתה רוצה לדעת?" שאל השומר, "אינך יודע שובעה." "הלא כל בני-האדם שואפים להגיע אל החוק," אומר האיש, "איך זה קרה שבמשך כל השנים הרבות לא ביקש איש מלבדי להיכנס?" שומר-הסף רואה בבירור שקרב קצו של האיש, וכדי להבקיע אל שמיעתו הגוועת, הוא שואג באוזנו: "איש מלבדך לא יכול היה לקבל כאן רשות להיכנס, משום שהפתח הזה נועד רק לך. עכשיו אני הולך וסוגר אותו."