הפסיכולוגית שלי מותק, ועד היום נמנעתי מלדבר על בדסם בכלל ועל הנטייה הפמדומית שלי בפרט.
זה התאים לי *לא לדבר* על זה, מכמה סיבות. קודם כל לא בגלל זה הלכתי לטיפול, וממש לא רציתי שזה יתפוס פוקוס. הין גם סיבות אחרות, פחות רציונליות - חששתי להפתח למישהי מהתחלה כי שלא ידעתי אם בכלל אמשיך איתה, צריך היה לבדוק אם יש חיבור וכו'.
אז גם היום לא דיברתי על זה ולא נפתחתי עד הסוף. אבל היום דיברנו על משהו די משיק לזה.
היא העלתה את זה שאני שואל אותה בתחילת הסשן "מה שלומך?". ולמה אני חייב להרגיש שהיא חשובה יותר ממני, ולמה אני לא מרגיש שכאן זה נטו המקום שלי?
אז קודם כל היה לי מוזר שזה בכלל אישיו :). למה לא כולם מתנהגים כך? אנושיות. אבל מילא.
מהר מאוד הגענו לזה שאני תופס אותה קצת מעליי, כי היא עוזרת לי, וזאת בעצם אמירת תודה. ושזה כמו לפזר אדמה בתחילת הסשן הפסיכולוגי, להרגיש שזו טריטוריה שאני יכול לצמוח ממנה - מהמקום של כיבוד סמכות נשית.
ואני כנראה צריך עכשיו לשכנע אותה שזה דווקא המקום *הבריא* שלי.
הצעות?
