בתמונה האחרונה שלך. הבובון החמוד, הבורח, הוא לא אני.
אולי שכחת כבר, אבל אני לא run שאני מרגיש סכנה מטלטלת.
מביך יותר מכך, אני freeze.
זה.. לא פייר כלפייך, אני חושב. את רוצה שליטה, ובצדק, ואת רוצה שהציפרניים שלך ירגישו את הבשר שלי בזמן שנוח *לך*.
עכשיו, בעוד שבפגישה פנים מול פנים הfreeze משחק לטובתך - אני מדמיין למשל איך את לוחשת לי באוזן מילה אחת קטנה שמטלטלת וחודרת, ואני קופא במקום בצורה לא רצונית. ואז יש לך את כל הזמן בעולם להחדיר אצבעות ממשששות מתחת לחולצה. לאט. בנחת. אני לא יכול ללכת לשום מקום, נכון? כל מערכת העצבים בוגדת בי - הרי ככל שציפורנייך היפות מפלסות את דרכן יותר עמוק ורחוק אני הרי יותר קופא. אולי ליתר ביטחון תוסיפי עוד מילה תמימה באוזן. אולי תעירי לי כמה אני יפה? אולי תשאלי אותי אם אני יודע שאת מכוונת לפטמה? שאלה רטורית, רק ליתר ביטחון, כמו אקדח סיכות אחראי, שיורה עוד סיכה אחת לנפש. להצמיד, לקבע. אין מה מהר, הרי הצרחה, ועיוות הפנים, והדמעות כשהפטמה נצבטת בחוזקה הם כבר עובדות קיימות קיימת ממילא. הם וודאות גם שלי וגם שלך..
אבל בוירטואלי freeze אולי פועל לרעתך? את רוצה תגובה, עכשיו. את רוצה לראות זיעה! לחייך לתגובה אינסטנטיבית של מגננה, לנתח גמגום! זבל שכמוני, איפה אני בכלל? שעות, ואפילו לייק לא עשיתי. מה אני שווה בכלל? אני לא יודע מה טוב לי, אני.
איפה אני בכלל: ובכן, כמובן שאני כמובן אקפא בפעם הראשונה שאני קורא.
ואז ארגיש משהו לא מוגדר, פרימיטיבי, של טרף מבוייש. וארגיש שוב קצת אולי הרגשה של טיפשות, של מישהו שנפל בפח, ואז תבוע המודעות העצמית, ותשתלט על הרגש, ואבטל לוגית את מה שהרגשתי כשקראתי לראשונה.
בערך בשלב זה אבין שאני לא מנהל דיאלוג עם עצמי, אלא איתך - שאני כבר מנסח מה אגיד לך פה. ועם ההבנה הזאת אבטל ואמחק את המחשבות הקודמות, ואכעס, ואז אגיד "בעצם היא בדיוק צודקת!" ואז ארגיש מטופש וילדותי להגיד כזה דבר.
אז ככל שאני freeze יותר זה אומר שהסיכה חדרה יותר. רק שאת לא יודעת את זה.. וזה יכול לבאס מאוד שולטת מהוגנת ורמת דרג כמוך. שמגיע לה לקבל צרחות קצת יותר ספונטניות ויותר כיפיות, מהבלילה המבושלת כבר שעות שקראת כרגע.
ומצד שני - הבלילה הזו היא אני, והfreeze זה אני. אולי זאת לא צרחת כאב ספונטנית, אבל זה כן כנות עירומה.
בדיוק כמו שתמיד הזמנת.
